האם מותר להשתתף בארוע ה"חינה" שנערך בד"כ קרוב למועד החתונה?

תמצית מקור "הטקסט שהודבק" בנושא מנהג החינה

מסמך זה מתמצת את עיקרי הדברים והרעיונות המרכזיים העולים מתוך הטקסט העוסק במנהג החינה, תוך שימת דגש על השינויים שחלו בו מהתקופה הקדומה בתימן ועד לימינו בארץ ישראל, וההשלכות ההלכתיות הנובעות מכך.

נושא מרכזי: דיון הלכתי בשאלת מותרות ההשתתפות בטקסי חינה כפי שהם נערכים כיום, תוך השוואה למנהג המקורי בתימן וביקורת על השינויים שחלו.

נקודות עיקריות:

1. תיאור מנהג החינה בתימן:

• שבוע החתונה היה תקופה של שמחה והכנות כבר משבת שלפני החתונה.
• יום שני בשבוע היה מוקדש לנשות משפחת הכלה בלבד, ונקרא "יום על סדרבה". ביום זה עסקו הנשים בקישוט הכלה, כולל לישת החינה וצביעתה ("חינ נעק"). זו הייתה שמחה נשית מובהקת ולנשים בלבד.
• יום שלישי בשבוע היה מוקדש לנשות משפחת החתן, שחזרו על הפעולות שנעשו בבית הכלה יום קודם.
• בערבו של יום שלישי ("יחנו על חותום") נהגו לצבוע את ידיו ורגליו של החתן בחינה. אירוע זה היה מיועד לגברים בלבד, אליהם הוזמנו אורחים רבים. החתן לבש בגדים בינוניים, והאירוע לווה בשירים.
• במהלך צביעת החתן נהגו לערוך подобие "מכירה פומבית" של זכות הצביעה, כאשר הכסף שנאסף נועד לתמוך בחתן ובצרכי החתונה. מנהג זה היה נפוץ בעיקר במשפחות עניות.

1. ציטוטים רלוונטיים:

• "ביום שני בשבוע הוא מתאר הוא אומר אצל הגברים הן בבית החתן והן בבית הכלה אין שום חגיגות רשמיות ביום השני מעשה הוא בראשון כך מעשהו בשני אולם אצל הנשים בבית הכלה ולשים לב טוב טוב אצל הנשים בבית הכלה יום שני הוא יום גדול ונקרא יום על סדרבה ואז הוא מתאר את הקישוט הכלה שזה כולל חינ נעק ש אותה דרופה הוא מתאר בצורה פרטנית מה היה איך לשו את העיסה של החנה ואיך צבעו ואותו דבר את הנקש ואת הדרכפה הכל בצורה פרטנית ומתאר כמובן אנשים שמחות אבל זוהי שמחה נשית מופהקת ורק לנשים וזה ביום שני בשבוע וזה בית הכלה אז לישת החינה וצביעת הכלה זה נקרא המנהג של החינה ויותר נכון אתה דרופה כי היו עוד כמה דברים שהם כבר בארץ לא עושים אותם."
• "בערבו של אותו יום יחנו על חותום. כלומר, אם תום יום השלישי לערכת ערב כבר צובעים גם את החתן, כלומר מקשטים את ידיו ורגליו של החתן בצבע חחינה. ולערב זה מזמינים אורחים רבים, גברים בלבד."
• "אחד המונים מכריז על מכירה כללית של צביעת החתן והקהל נענה ברצון תכף תראו הייתה מגמה שבזמן צביעת החתן מוכרים את זה בכל המרבהב מחיר כסף זורם כדי לתמוך בחתן המסכן שאין לו מספיק כסף."

1. התנגדות רבנים למנהג צביעת החתן:

• מורי סעיד מריז"ג חזון ברכה התנגד למנהג צביעת ידיו ורגליו של החתן, כיוון שראה בכך קישוט נשי שאסור לגבר מהתורה ("לא ילבש"). הוא אף לגלג בחריפות על מנהג זה.
• כדי לקבל את התמיכה הכספית מבלי להצטבע, היו כאלה שמירחו את ידיהם ורגליהם בחומר מיוחד לפני הצביעה, כך שהצבע לא נקלט בעור.

1. ציטוט רלוונטי:

• "למרות כל הדברים האלה מורי כותב סבי מרי גב חזרון ברכה התנגד למנהג זה של צביעת ידיו ורגליו של חתם כיוון שלדעתו זהו קישוט של נשים ואסור מן התורה ולגלג בחריפות על מנהג זה עד שבת ואותם שרצו לקבל את התמיכה מבלי להצטבע היו מורחים ידיהם ורגליהם בחומר מסוים לפני הצביעה ואחר כך מצטבעים בלי שיקלט בעור צבע כלשהו כלומר מורי הישיש התנגד ואמר מה זה לא ילבש זה דפוסי התנהגות נשיים אסור לגבר להתנהג בתוסי התנהגות נשים."

1. ביקורת הרמב"ם על שמחות מעורבות וקישוטי נשים לגברים:

• הרב המדבר מצטט מדברי רבנו (הרמב"ם) שביקר בחריפות מנהגים שהיו בזמנו, בהם נשים רקדו לפני גברים וגברים התקשטו בקישוטי נשים.
• הרמב"ם ראה בכך פריצות ואיסור "לא ילבש", ואף ציין שהמנהג היה קיים במצרים ובסופו בוטל על ידי רבנים שנלחמו בו.
• הרמב"ם אסר גם לקשט תינוקות בקישוטי נשים.

1. ציטוטים רלוונטיים:

• "ובאמת רבותיי שרדה תשובה לרבנו שאנחנו רואים גם כן שריד לשמחות כאלה בלתי מבוכרות ורבנו תוקף אותם. הוא מדבר על נשות בני ישראל שהם עושות הנה קצתם הנכשלות בו אה סליחה רק רגע אה כן מצד פטיותם בזה שבחו פותיהם ידמו לגויים ותצנוף האישה מצנפת או כובע ותיקח בידסי ותצא במחול לפני האנשים תראו לאן זה ידרדר באותם ימים באנשים בתואבה הזו ולא יעלה בדעת שמפני אותה כלה פותר לה איסור א איסור תורה אלא אם כן התנצלו בזה ביותם סומכים כלומר אולי אפשר למט עליהם זכות ביותרם סומכים על המנהג לומר כי נהגו כמו שהתנצלו ב כלומר מנהג מנהג אבל הוא מלגלג על זה כמו שעל הרבה דברים אומרים מנהג מנהג זה על דרך לגללוג הוא אומר אוכבר היה נעשה זה במצרים והיו נכשלים בו גדולים באמת רבותיי גם החיני אצל הגברים היו מורים עושים מורה עושה את זה כן אלא שמורה יוש אמר רגע מים לא ילבש כן נכשלים בו גדולים עד שביטלנו אותו ומחינו זכרו זה רבנו עד שנלחם כאריה רבנו נגד אותה תופעה וככה היה החתן יוצא לאישה המתקשטת תקשט אותו שימו לב לאיזה פריצות הגיעו תקשט אותו וזה מכלל אבי האישה ואסור לעשות כלומר אומר הרמבם זה שהאיש האיש מתקשט החתן בקישוטי נשים זה אסור זה לא ילבש תקשט אותו וזה מקלר עד אישה אסור לעשות וראוי להיזהר מזה ולא ישמחו בו על אנשים שאין להם דעת ולא תמונה אומרים מה כך נהגנו חול אין בהם לא דעת לא תמונה ומי שיש בו יראת שמיים ובו בעצמו בפרטים הללו כדי שלא יקשלו בעוון זה ויהיה הוא נתפס בעוונם וכן התינוקות לפעמים קשטו אותם בקשי אנשים ואומר רבנו שאפילו לתינוקות אסור כי אסור להכיל בידיים לבל על הילד אז אותו דבר אסור את הילד להתחיל להרגיל עוד דברים שהם אסורים בגדר לא ילבש."

1. המצב בימינו והאיסור על חינה מעורבת:

• כיום, מנהג החינה השתנה באופן מהותי. נהוג לערוך את החינה בבית הכלה ולהזמין את החתן ומשפחתו, כך שגברים ונשים מתערבים יחד.
• באירועים אלה נשים שרות ורוקדות לעיני הגברים, מצב הדומה לזה שעליו כעס הרמב"ם בחריפות.
• כתוצאה מכך, הרב המדבר קובע כי חינה במתכונת של ימינו, עם ערבוב גברים ונשים, אסורה באיסור גמור לבני אדם יראי שמיים.
• הוא מוכן להתיר חינה רק במתכונת המקורית של נשים בלבד (נשות משפחת הכלה ונשות משפחת החתן) ללא השתתפות גברים כלל, כולל החתן.
• יתרה מכך, גם המטרה המקורית של גיוס תרומות לחתן כבר לא קיימת ברוב המקרים, כך שנשאר רק "המנהג של ההפקרות" שהוא בניגוד לדין.

1. ציטוטים רלוונטיים:

• "מכאן אני עובר רבותיי למה שקורה בימינו בעוונותינו המרובים עושים היום חינה בבית הכלה ומזמינים את החתן הוא משפחת החתן ומופיעים שם גברים ונשים והתערבו נשים וגברים לא ישווה ולא ידמה למה שהיה בתימן ונשים מזמרות ונשים מזמרות ומרקדות לעיניהם של הגברים אשר משתתפים בחגה הזו הרי במצב הזה חזרנו לכאורה למצב שהיה בזמן הרמבם שעל זה הרמבם כעס בצורה אדירה על הפריצות ועל הלא ילבש וכל הדברים האלה לכן הוא אשר אמרתי ברשתי דבריי לחנ במתכונת של ימינו כפי שמתהבה בארץ ישראל מאז עלותנו ארצה אסור באיסור גמור לבני אדם מיראי שמיים רק אם יעשו הנה לכלה לנשים בלבד ואני מוכן לפתוח פרצה דהינו נשות משפחת הכל ונשות משפחת החתן אבל בלי השתתפות גברים לחלוטין לרבות החתן לזה אני עוד מוכן לתת יד אבל ברגע שהם עושים את זה מעורב אין לי יכולת לתת גיבוי למנהג הזה אלא לצאת נגדו ולא לתת לו גיבוי ולא עוד אל נשכח שאפילו התכלית הזו של תרומות ומתנות כדי לסייע גם זה כבר לא קיים אז מה יוצא נשאר רק המנהג של ההפקרות וזה כאמור בניגוד לכל דין רבי חניב גש."

מסקנה:

הטקסט מציג ניתוח השוואתי בין מנהג החינה המקורי בתימן, שהיה מופרד מגדרית ושמר על צניעות, לבין האופן בו הוא נערך כיום בארץ ישראל, הכולל ערבוב בין גברים לנשים ופריצות. הרב המדבר מביע התנגדות חריפה למנהג החינה המודרני, בהסתמך על דברי הרמב"ם והתנגדות מורי סעיד מריז"ג למנהג צביעת החתן, ומתיר אותו רק במתכונת נשית בלבד וללא נוכחות גברים. השינויים שחלו במנהג, ובפרט אובדן המטרה של תמיכה בחתן, הופכים אותו לדעתו למנהג של הפקרות שאסור על פי ההלכה.