האם מותר בשבת לרחוץ בסבון מוצק או שנחשב לאיסור ממרח?

תמצית נושאים ורעיונות מרכזיים מתוך "הטקסט שהודבק"

מסמך זה מתמצת את הנושאים המרכזיים והרעיונות החשובים העולים מתוך הטקסט שהוצג, תוך שימוש בציטוטים רלוונטיים מהמקור. הטקסט עוסק בעיקר בשאלות הלכתיות הנוגעות למלאכת "מוחק" בשבת, ובפרט בנוגע למריחת משחה על הפנים, שימוש בסבון, ומריחת ממרחים על אוכל.

1. מלאכת "מוחק" והגדרתה:

הטקסט פותח בדיון בשאלה האם מותר למרוח משחה או קרם על הפנים ולהתרחץ בסבון בשבת. השואלים חוששים מכך שמריחה או שימוש בסבון עלולים להיחשב למלאכת "מוחק", אחת מל"ט אבות מלאכה בשבת. המקור מסביר כי מלאכת "מוחק" קשורה לעיבוד עור:

"ומצאנו במסכת שבת 39 אבות מלאכה ואחד מהאבות מלאכה מוחקו המעבדו מעבדו זה אב מלאכה מעבד את האור ומוחקו את האור ורבנו בהלכות שבת פרק שביעי הלכה ראשונה כותב העבדה ומחיקת האור ורבנו בפירוש המשנה כותב שהמחק את האור מסלק את השיער מן העור כלומר כמו שיש עבוד העור שיהיה גמיש ולא קשיח וזה אב מלאכה וזה נקרא עבוד האור. כך יש גם מחלקתו. כי אם יש בו שיריים של שיער, הרי האור מחוספס ולא נוח לשימוש. ולכן היו ממחקים, מחליקים, משלים את אותם יתרות שער ועושים את האור לחלק. וזה אב מלאכה."

המטרה המקורית של מלאכת "מוחק" היא סילוק חספוס ושיער עודף מעור על מנת להחליקו ולהכינו לשימוש.

2. "תולדה" של מלאכת "מוחק":

הטקסט מסביר כי בנוסף לאב המלאכה עצמו, אסורות גם "תולדות" - פעולות הדומות לאב המלאכה במהותן. הוא מביא דוגמאות שונות לתולדות של "מוחק":

"כותב רבנו בפרק 11 מהלכות שבת הלכה ו' כותב רבנו את הדברים הבאים המפרק דוכסוסטוס מעל הקלף הרי זה תולדת מפשית וחייב הדורש על האור ברגלו עד שיתקשה או המרתכחו בידו ומושכו ומשווה אותו כדרך שהרצענין עושה הרי זה תולדת מעבד וחייב המורט נוצא מן העבר מהקנף הרי זה תולדת מוחק וחייב וכן הממרח רטייה כלשהיא או שעווה או זפת וכ יוצא בהן מדברים המתמרחים עד שיחליק פנים חייב משום מוחק וכן השף בידו על האור המטוח בין העמודים חייב משום מוחג."

דוגמאות אלו מדגימות כי כל פעולה שמטרתה החלקת פני השטח על ידי מריחת חומר כלשהו נחשבת לתולדה של "מוחק" ואסורה מהתורה.

3. מריחת משחה על רטייה:

הטקסט מתייחס ספציפית למריחת משחה על רטייה (תחבושת) ומסביר כי פעולה זו אסורה משום "מוחק" כתולדה:

"וכן המרח רטייה כלשהו. כי התחבושת היא מחוספשת ושמים אותה על הפצע כדי להגן מפני זיהום. אבל כדי למנוע שהתחבושת לא תשפשף את הפצע ותחאים ואולי תגרום להוצאת דם אוכד שלא תדבק בפ רצע ויהיה קשה אחר כך להוציא אותה יכאב אז שמים משחה כדי להחליק את הרטייה כדי לשלק את החספוס שבה ואז היא לא מכאיבה היא גם לא נדבקת בעור וכך היא מלאת את תפקידה בת יהודה המריחה אמורה כאן היא לא מריחה רפואית כי אז היינו נכנסים גם לשאלה שהיא מדרבנן אם מותר לרפא פצע ביום שבת אלא כאן המריחה היא סך הכל מחליקה את הרטייה ולכן זה אסור לדאורייתא אבל כתולדה של אב תולדה של אב הוא צריך להיות מאפיין של האב המאפיין של האב סילוק החספוס אותו דבר גם בארטיה סילוק החספוס..."

האיסור נובע מכך שהמריחה נועדה להחליק את הרטייה המחוספסת, ובכך היא דומה במהותה למלאכת "מוחק" של החלקת עור.

4. מריחת משחה על הפנים ושימוש בסבון:

הטקסט דן בשאלות המקוריות בנוגע למריחת משחה על הפנים ושימוש בסבון. לגבי מריחת משחה על הפנים, הטענה היא שבמקרה זה אין כוונה להחליק את הפנים מסילוק חספוס, אלא למטרות אחרות כמו טיפוח, ריח או הגנה. לכן, מבחינה עקרונית, אין בכך איסור "מוחק" מהתורה:

"אשר למשיחת חרם באור הפנים הרי אין תכלית לשלק חספוס מהפנים אלא התכלית לנוי לריח, להגנה מפני שמש, מפני קור. ולכן כיוון שאין את התכלית להחליק את הפנים, אז ברמה העקרונית מותר."

בנוגע לשימוש בסבון, הטקסט מציין את דעת הרמ"א שאוסר זאת בגלל החשש שהשימוש בו מחליק את הסבון עצמו. עם זאת, דעת בעל הטקסט היא שאין בכך איסור, מכיוון שמטרת השימוש בסבון אינה להחליק אותו, אלא לנקות את הגוף:

"השימוש בסבון לא תכליתו לסלק חספוס שיש בסבון בדרך כלל הסבונים אינם חוספסים ואין תכלית לעשות אותם לחלקים השימוש בסבון הוא לגרום לכך שחלק מהסבון יעבור לגוף ויחטא את הגוף. לא לא יחליק את הגוף אלא יחטא את הגוף ולא יחליק את הסבון כי זאת לא התכלית."

הטקסט גם מזכיר תשובה של הרמב"ם המתירה שימוש בסבון לרחצה.

5. איסורי דרבנן:

הטקסט מציין כי חכמים גזרו איסורים מסוימים הקשורים למריחה, כדי להרחיק מאיסורי דאורייתא של "מוחק". לדוגמה, איסור סתימת נקב בשעווה או שומן, מחשש שיבואו לסתום בדברים שיש בהם משום החלקת חספוס. עם זאת, הגזירות הן על דברים הדומים במהותם למלאכת "מוחק".

"לפי כך אין סותמים נקב ושעווה וכיוצא בה שמה ימים הריח ואפילו בשומן אין סותמים את הנקב גזרה משום שעווה כלומר אשרו חכמים את המריחות האלה כדי שלא יגיע לאותם מריחות שיש בהם משום ממחק, שיש בהם משום חילוק חספוס. זה האיסור הגדר גרבנן. אבל הנ מילה בדברים הקרובים ואשר יכולים להגיע לדברים האלה אז גזרו אותם, גזרו עליהם חכמים."

6. מריחת ממרחים על אוכל:

הטקסט מתייחס גם לשאלה האם מותר למרוח חמאה או גבינה על לחם בשבת. הוא מביא את דעת הרמ"א המתיר זאת, מכיוון שאין כוונה בהחלקת פני הלחם, אלא להוספת טעם ולאפשר אכילה נוחה יותר.

"אבל אפילו אחנו אשכנזים שממש החמירו כל כך הרבה בדברים האלה אפילו הם לא אסרו למרוח מריחה על גבי על גבי אוכל בשבת על גבי הלחם בשבת ומתירים הרמה במפורש מתיר להשתמש ב למרוח על גבי האוכל ממרח. אומנם הוא החמיר בקומות בריבע."

"אין כוונתנו להחליק את הפרוסה את פני הפרוס כל כוונתנו לשים לשים ממרח עליו שיהיה יתן טעם יהיה ניתן לאחל ביטוב טעם ולכן בטוף טעם ודעת דדעת הדעת והדעת הולכים עד ההדד ומשום כך לשיטתנו אין מקום אפילו לחומרה במריחה על גבי אוכלים גם לא בריבע ולא שום דבר אחר רבי חנן בן"

לסיכום, הטקסט מציג דיון הלכתי מפורט בנוגע למלאכת "מוחק" בשבת, תוך התמקדות בשאלות מעשיות של מריחת משחה על הפנים, שימוש בסבון ומריחת ממרחים על אוכל. העיקרון המנחה הוא בחינת מטרת הפעולה - האם היא נועדה להחליק פני שטח על ידי סילוק חספוס, בדומה למלאכת עיבוד העור המקורית. אם לא, ובפרט אם המטרה היא אחרת (כגון טיפוח, ניקיון או שיפור טעם האוכל), הרי שאין בכך איסור "מוחק" מהתורה. עם זאת, ישנם איסורי דרבנן שמטרתם להרחיק מאיסורי דאורייתא