שואל השואל, האם מותר למרוח משחה על הפנים, קרם על הפנים ביום השבת? ואחרים שואלים, האם מותר להתרחץ בסבון בשבת? כי שמעו שאסור למרח משחה על הפנים ושמעו שהשימוש בסבון חרוך בהחלקת הסבון ממחקו וממרחו ויש אפילו שואלים אם כך האם מותר למרוח חמאה גבינה על גבי הלחם ביום שבת והתשובה לכך מצאנו במסכת שבת 39 אבות מלאכה ואחד מהאבות מלאכה מוחקו המעבדו מעבדו זה אב מלאכה מעבד את האור ומוחקו את האור ורבנו בהלכות שבת פרק שביעי הלכה ראשונה כותב העבדה ומחיקת האור ורבנו בפירוש המשנה כותב שהמחק את האור מסלק את השיער מן העור כלומר כמו שיש עבוד העור שיהיה גמיש ולא קשיח וזה אב מלאכה וזה נקרא עבוד האור. כך יש גם מחלקתו. כי אם יש בו שיריים של שיער, הרי האור מחוספס ולא נוח לשימוש. ולכן היו ממחקים, מחליקים, משלים את אותם יתרות שער ועושים את האור לחלק. וזה אב מלאכה. אבל כמו שיש אב מלאכה, יש תולדה. התולדה היא פעולה אשר יש לה דמיון לאב והתורה עסרה לא חכמי ישראל התורה עשרה ולכן כותב רבנו בפרק 11 מהלכות שבת הלכה ו' כותב רבנו את הדברים הבאים המפרק דוכסוסטוס מעל הקלף הרי זה תולדת מפשית וחייב הדורש על האור ברגלו עד שיתקשה או המרתכחו בידו ומושכו ומשווה אותו כדרך שהרצענין עושה הרי זה תולדת מעבד וחייב המורט נוצא מן העבר מהקנף הרי זה תולדת מוחק וחייב וכן הממרח רטייה כלשהיא או שעווה או זפת וכ יוצא בהן מדברים המתמרחים עד שיחליק פנים חייב משום מוחק וכן השף בידו על האור המטוח בין העמודים חייב משום מוחג. הנה כן מור נוצא מן העברה. הכנף לעולם לא יוכל להיות חלק כמו עור שמחליקים אותו על זה סילוק השיער. אבל כיוון שבכל זאת שילוק הנוצא נותן איזשהו מימד של חלקות יחסית לאור של ה לאור של הכנף, אז זה נקרא תולדה ואסור משום מוחק. וכן ה מרח רטייה. רטייה היא תחבושת. אם הוא שם משחה עליה זה נקרא תולדה של ממחק. נשים לב, המשחק של עצמה היא חלקה ובשביל להחליק אותה אין צורך שתהיה תולדה של ממחק. כי מה זה ממחק? שילוק החספוס כדי להפוך את האור לחלק. אבל אם אני לוקח משחה שהיא בלב הכי חלקה, הוא מחליק אותה בינה לבין עצמה. לאתי דבר ולא עשיתי דבר. אין בזה שום דבר. אלא כתוב וכן המרח רטיה כלשהו. כי התחבושת היא מחוספשת ושמים אותה על הפצע כדי להגן מפני זיהום. אבל כדי למנוע שהתחבושת לא תשפשף את הפצע ותחאים ואולי תגרום להוצאת דם אוכד שלא תדבק בפ רצע ויהיה קשה אחר כך להוציא אותה יכאב אז שמים משחה כדי להחליק את הרטייה כדי לשלק את החספוס שבה ואז היא לא מכאיבה היא גם לא נדבקת בעור וכך היא מלאת את תפקידה בת יהודה המריחה אמורה כאן היא לא מריחה רפואית כי אז היינו נכנסים גם לשאלה שהיא מדרבנן אם מותר לרפא פצע ביום שבת אלא כאן המריחה היא סך הכל מחליקה את הרטייה ולכן זה אסור לדאורייתא אבל כתולדה של אב תולדה של אב הוא צריך להיות מאפיין של האב המאפיין של האב סילוק החספוס אותו דבר גם בארטיה סילוק החספוס וכן שעווה עוזפת הם מצד עצמם חלקים אז מה יש להחליק בהם אז נשים לב כמה הרמבם היה מאוד זעיר וכ יוצא בהם דברים מתמרחים עד שיחליק פנים. כלומר, אם שמים שעווה עוזפת בדבר שהוא מחוספס ומחליקים את אותו דבר מחוספס את פני אותו דבר מחוספס מחליקים אותו על ידי השמן על ידי הזפת והשור תורה ממרח שזה תולדה של האב המחק הוא אומר חייב משום מוחק לא חייב משום מרח כי המרח זה תולדה של האב שהוא מוחק זהו ה הדין וכן השף בידו על האור המתוח. מצאנו גם איסורי דרבנן בפרק כג מהלכות שבת הלכה יא נאמר המרח תהיה חייב שהוא מוחק את האור זה כבר למדנו לפי כך אין סותמים נקב ושעווה וכיוצא בה שמה ימים הריח ואפילו בשומן אין סותמים את הנקב גזרה משום שעווה כלומר אשרו חכמים את המריחות האלה כדי שלא יגיע לאותם מריחות שיש בהם משום ממחק, שיש בהם משום חילוק חספוס. זה האיסור הגדר גרבנן. אבל הנ מילה בדברים הקרובים ואשר יכולים להגיע לדברים האלה אז גזרו אותם, גזרו עליהם חכמים. אינני יכול לגזור על כל דבר רק שיש בו איזשהו צד מריחה בגלל בגלל ה הממרח של סילוף חספוס, אלא משהו שקרוב שעווה, זפת, כי ככה היו נוהגים. למרוח בדברים האלה כדי לסלק חספוסים. אז גם כשהיא לא מסלק חספוסים אסור לעשות את הדבר הזה גזרה משום. דרכה של גזירה זה בדבר השכיח ובדבר הדומה ובדבר שמביא לי דבר כזה. משום כך מורי בפרק 11 מהלכות שבת הערה יג אומר אין מקום לחומרות שאסרו שימוש בסבון משום מרח וממחק ומשום נולד. הח הזו נזכרת על ידי הרמה בשולחן ערוך בסימן שכ שכא דומן סעיף י בשם שוט בנימין זאב שאמר שאסור להשתמש בסבון בגלל שעל ידי שמשתמשים בסבון עושים את הסבון לחלק הרי השימוש בסבון לא תכליתו לסלק חספוס שיש בסבון בדרך כלל הסבונים אינם חוספסים ואין תכלית לעשות אותם לחלקים השימוש בסבון הוא לגרום לכך שחלק מהסבון יעבור לגוף ויחטא את הגוף. לא לא יחליק את הגוף אלא יחטא את הגוף ולא יחליק את הסבון כי זאת לא התכלית. ואין לנו גם כן את מה שחשו אשכנזים שעל ידי שמסבון המוצק זה הופך לנוזלי ולכסף זה נולד. לא מרן ולא הרמבם חשול לנולד הזה ואין אין הם חושים לכך. אז ממילא מותר להשתמש בסבון ויש תשובה של רבנו מהדורת בלאו סימן שלט אשר מתיר במפורש ומעיד שכך היו משתמשים בסבון לרחצה ומשום כך ה איך קוראים מהריץ מריץ בשאלות ותשובות פעולה צדיק בשתי תשובות סימן קנ"ח וקנ"ט העריך להתיר להשתמש בסבון ושאין לחשוש מישום מחק ואין לחשוש מישהו מרח ואין לחשוש מישום נולד והעיד שאנשים בתימן שת שו בסבון לא כי הגברים החמירו על עצמם אלא אנשים שהם יותר ויותר עסקו בכל מיני דברים שגרמו להם שהצטרך כל פעם לנקות את ידיהן וכולי אז השתמשו בסבון ביום שבת כדבר שמותר וברור מאליו וכאמור ממש בצורה ברורה מתחת העניינים והראה רק ההתר יוסף כדרכו בקודש פרס יריאה ארוכה הביא את כל האוסרים והמתירים דעות לכן ודעות לכן ואמר בהגלות נגלות תשובת הרמבם שהוא מתיר מי יכול לבוא ולאסור לכן מצד הדין מותר להשתמש בסבון הוא אומר לצורך רחצה הבא מחמיר תבוא עליו ברכה אבל מצד הדין מותר להשתמש בסבון רחסה בשבת אשר למשיחת חרם באור הפנים הרי אין תכלית לשלק חספוס מהפנים אלא התכלית לנוי לריח, להגנה מפני שמש, מפני קור. ולכן כיוון שאין את התכלית להחליק את הפנים, אז ברמה העקרונית מותר. וגם רבותי יוסף מודה שמותר. אלא שוב אם אפשר להחמיר אז הוא ממליץ להחמיר אבל כאמור, מורי אומר הדברים האלה מותרים. אין בהם שום איסור. ברור שאחנו אשכנזים אשר החמירו בשימוש בסבון מחמירים בשימוש. בקרם על גבי הפנים, על גבי אור האדם לא נותן שיטות לפי אותה פרשנות שהם הלכו בה. אבל אפילו אחנו אשכנזים שממש החמירו כל כך הרבה בדברים האלה אפילו הם לא אסרו למרוח מריחה על גבי על גבי אוכל בשבת על גבי הלחם בשבת ומתירים הרמה במפורש מתיר להשתמש ב למרוח על גבי האוכל ממרח. אומנם הוא החמיר בקומות בריבע. הנה אומר מר אומר הרמה בסימן שכא אור החיים סוף הסימן בשע יט אומר הרמה הוא מותר להחליק האוכל בשבת ולאה בזה משום ממחק הועיל ואפשר לאכול ולא זה כלומר את הפרוסה אתה יכול לאכול גם בלי המריחה המיונה שאתה מורח, המחמאה שאתה מורח, בוודאי ומכל מקום המחמיר במאכל של תפוחים וכדומה שדרכו בכך תבוא על הברכה, כלומר הריבו דרכם בכך תבוא על הברכה אם יחמיר אבל שוב אנחנו אפילו צל של חומרה לא מוצאים בדברים האלה מסיבה פשוטה אין כוונתנו להחליק את הפרוסה את פני הפרוס כל כוונתנו לשים לשים ממרח עליו שיהיה יתן טעם יהיה ניתן לאחל ביטוב טעם ולכן בטוף טעם ודעת דדעת הדעת והדעת הולכים עד ההדד ומשום כך לשיטתנו אין מקום אפילו לחומרה במריחה על גבי אוכלים גם לא בריבע ולא שום דבר אחר רבי חנן בן