עוגיות שנילושו במי פרות - האם כשרות לפסח?

מקור: קטעים מתוך קובץ אודיו "080331hy.MP3" (תמלול חלקי).

נושא מרכזי: דיון הלכתי סביב מעמדה של "מצה עשירה" בפסח, שהיא מצה שנלושה במי פירות (או משקים אחרים שאינם מים) בלבד, ללא תערובת מים. הדיון מתמקד בשאלה האם היא מחמיצה, האם מותרת באכילה בפסח, והאם יוצאים בה ידי חובת אכילת מצה בליל הסדר.

נקודות מרכזיות ועובדות חשובות:

• דעת רבינו (הרמב"ם): הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה סובר שאחד מחמשת מיני דגן שנילוש רק במי פירות, אפילו שהה כל היום ותפח הבצק, אינו בא לידי חמוץ אלא מסריח בלבד ומותר באכילה. הוא מבחין בין חמוץ הנוצר על ידי מים לסרחון הנוצר על ידי מי פירות. הרמב"ם מביא דוגמאות למי פירות כגון יין, חלב, דבש, זיתים, מי תפוחים ורימונים, וכל כיוצא בהם משאר יינות ושמנים ומשקים.
• ציטוט: "חמשת מיני דגן אלו אם לשן במי פירו בלבד ולא שמים בעולם אינן באים לידי חמוץ אלא אפילו הם ניחן כל היום עד שנפח כל הבצק הרי זה מותר באכילה שאין מפירות מחמיצין אלא מסריחין ומפירות הן כגון ין חלב יין".
• השגת הרב (ראב"ד) ודעת ראשונים נוספים: הרב השיג על הרמב"ם וטען שאין הדבר פשוט ולא הכל מודים בכך. לדעתו, לישה במי פירות יוצרת "חמץ גמור", אם כי "אין חייבים על חמוצו כרת אבל נוקשה מהת הבוה ואסור". ראשונים אחרים מסבירים ש"חמץ נוקשה" הוא חמץ בלתי מושלם, כלומר הגיע לדרגת חמיצות מסוימת שאוסרת אותו באכילה בפסח, אך אין עליו איסור כרת.
• מחלוקת הפרשנים על "חמץ נוקשה" לפי הרמב"ם: יש פרשנים הסוברים שהרמב"ם עצמו מסביר ש"חמץ נוקשה" הוא סרחון בלבד ומותר באכילה, בעוד שאחרים (כדעת הרב וראשונים אחרים) סוברים שהוא חמץ בלתי מושלם האסור באכילה.
• פסיקת השולחן ערוך (מרן - רבי יוסף קארו): השולחן ערוך פוסק כדעת הרמב"ם ומתיר לחלוטין אכילת מצה שנילושה במי פירות בלבד בפסח. הוא אף כותב ש"אין מחמיצין כלל ומותר לאכול בפסח מסלוש מי פירות אפילו שתה כל היום". עם זאת, הוא מוסיף שאין יוצאים ידי חובת אכילת מצה בליל הסדר במצה עשירה, משום שהתורה קראה למצה "לחם עוני".
• ציטוט: "מרן חוסק מרות בלאומים אין מחלימין כלל ומותר לאכול בפסח מסלוש מי פירות אפילו שתה כל היום אבל אין יוצא בידי חובתו מפני שהיא מצא עשירה הוקרא כתיב לחם עוני".
• הגהות הרמ"א (רבי משה איסרליש): הרמ"א חולק על השולחן ערוך ומביא את מנהג האשכנזים להחמיר כדעת הרב וראשונים אחרים, שלא ללוש מיני דגן במי פירות כלל לכתחילה בפסח. הוא מציין שבמדינות אלו אין נוהגים ללוש במי פירות, ואפילו לאחר האפייה, הנוהג הוא לקטוף את המצות כשהן עדיין חמות. הרמ"א מתיר שימוש במצה עשירה רק בשעת הדחק עבור חולה או זקן.
• ציטוט: "ובמדינות אלו אין נוהגים ללוש במי פירות ואפילו לקטוף המצות אין נוהגים רק לאחר אפייתן ועודן חמים ואין לשנות עם לא בשעת הדוחק בצורקי חולה או זקן צריך לזה".
• הרחבת הגדרת "מי פירות" לפי הרמ"א והמשנה ברורה: הרמ"א מרחיב את הגדרת "מי פירות" וכולל בה גם ביצים ושאר משקים שאינם מים. המשנה ברורה מוסיף ש"כל שאינו מתולדות המים אינו מחמיץ".
• ספקות לגבי דעת הרמב"ם: המקור מעלה ספק לגבי הדעה המוחלטת של הרמב"ם, ומזכיר הגהה של בנו, רבי אברהם, שטען ששמע מאביו שאכילת מצה עשירה אסורה (אך אין בה כרת). עם זאת, המורה (ככל הנראה הכוונה לרב יוסף קאפח) טוען שהרמב"ם לא שינה את דעתו מעולם והתיר אכילת מצה שנילושה במי פירות בלבד. הרב נובינוביץ' מציע אפשרות שהרמב"ם בצעירותו סבר כמו רש"י והרב שאסור, אך שינה את דעתו בהמשך.
• השלכות מעשיות: כתוצאה מהמחלוקת, האשכנזים (בפרט הבד"צים) נמנעים מעוגיות מקמח בפסח, גם אם הן עשויות עם מרכיבים שאינם מים (כגון קוקוס ואגוזים - אך לא קטניות). לעומת זאת, בהכשר בית יוסף ניתן למצוא מצה עשירה שנילושה ביין, אותה הם מתירים. המחמירים חוששים מכך שמבטלים את המים שהיו בתחילת הבציר וכן מחשש לתוספת חומרים שעלולים להכיל מים. קיימת מחלוקת גדולה בין פוסקים בנושא זה (הרב מרדכי אליהו אוסר והרב עובדיה יוסף מתיר).
• הגדרת "מי פירות" בהרחבה (סימן תס"ו בשולחן ערוך והרמ"א): סימן תס"ו בשולחן ערוך מרחיב את הגדרת הדברים שאינם מחמיצים וכולל בהם טל, זיעה (רוק, דמעות וכדומה) היוצאת מבני אדם. הרמ"א מוסיף שזיעת אדם אינה מחמיצה. עם זאת, המקור מציין שהדברים אינם פשוטים ויש הטוענים שזיעת אדם כן מחמיצה, בדומה לרוק של בהמה או אדם.
• מעמדו של מלח: קיימת בעיה הלכתית בנוגע למלח, שכן מים הם תולדה של מים ולכן מחמיצים. יש הסוברים שמלח שהוא מהר המלח דינו כמי פירות ואינו מחמיץ.
• סיכום: ההגדרה של "מי פירות" אינה חד משמעית ויש מקום להתייעצות עם מורה הוראה לגבי חומרים שונים המעורבים בלישה, האם הם נחשבים כמי פירות שאינם מחמיצים או כתולדות מים שמחמיצים.

ציטוטים נוספים:

• "אבל אחד מחמשת מני דגן שילשו אותו רק במי פירות ולא משנה איזה מפירות כל מפירות אזי הוא איננו מחמיץ אם אין בו מים ורק מפירות הוא איננו מחמיץ לעולם בכל אויותר יש בו תופעה של סרחון אבל איננו מחמיץ ורבנו כותב הרי זה מותר באכילה הרב השיג על רבנו וכתב אין דבר זה פשוט ולא הכל מודים בונה היא ד עושים חמץ גמור ואין חייבים על חמוצו כר אבל נוקשה מהת הבוה ואסור".
• "לכן תוצאה מן מדברי ראשי ומדברי הרב מצד אחד ומצד שני דברי רבנו שמתיר לחלוטין להשת מש במיני דגן שלוש רק במרות מתיר אותם לגמרי באכילה תוצאה מכך אנחנו מוצאים בהלכה בשולחן ערוך א סיור החיים כסב סעיף א' שמרן חוסק מרות בלאומים אין מחלימין כלל ומותר לאכול בפסח מסלוש מי פירות אפילו שתה כל היום אבל אין יוצא בידי חובתו מפני שהיא מצא עשירה הוקרא כתיב לחם עוני".
• "אבל מה שחשוב הוא שהרמה אומר הגאה ובמדינות אלו אין נוהגים ללוש במי פירות ואפילו לקטוף המצות אין נוהגים רק לאחר אפייתן ועודן חמים ואין לשנות עם לא בשעת הדוחק בצורקי חולה או זקן צריך לזה".
• "אבל אומר הרמה הרמה אומר בזביעת אדם אינו מחמיץ".
• "כלומר זה ממות שיוצאים מבני אדם. אבל אומר הרמה הרמה אומר בזביעת אדם אינו מחמיץ. הדברים האלה לא פשוטים יש כאלה שטוענים שזיעת אדם מחמיץ כמו כל המהמות היוציאים ממנו. שהרי רוק בהמה בוודאי מחמיד. שאורק אדם בוודאי מחמיד".

סיכום קצר:

הדיון ההלכתי סביב "מצה עשירה" בפסח מציג מחלוקת יסודית בין הרמב"ם, המתיר אכילה אך לא יוצאים בה ידי חובה, לבין הרב וראשונים אחרים המחמירים יותר ואוסרים אותה לכתחילה מחשש ל"חמץ נוקשה". השולחן ערוך פוסק כדעת הרמב"ם, בעוד שהרמ"א מביא את מנהג האשכנזים להחמיר. קיימים דיונים והרחבות נוספים לגבי הגדרת "מי פירות" והמעמד של חומרים שונים בתהליך הלישה. בפועל, מנהגי העדות השונות משקפים את המחלוקות הללו