כתב רבנו בפרק חמישי מהלכות חמס ומצא הלכה שנייה חמשת מיני דגן אלו אם לשן במי פירו בלבד ולא שמים בעולם אינן באים לידי חמוץ אלא אפילו הם ניחן כל היום עד שנפח כל הבצק הרי זה מותר באכילה שאין מפירות מחמיצין אלא מסריחין ומפירות הן כגון ין חלב יין
יין וחלב ודבש וזית ומי תפוחים ומרימונים וכל כיוצא בהן משאר ינות ושמנים ומשקים אז רבנו בהלכה כותב בצורה הברורה ביותר אחד מחמשת מיני דגם שלשים אותו עם מים והוא שוהה במידה מסוימת, בשיעור מסוים, הוא מגיע לידי חמוץ ואסור לאוכלו בפסח ואסור אכילתו בקרה. אבל אחד מחמשת מני דגן שילשו אותו רק במי פירות ולא משנה איזה מפירות כל מפירות אזי הוא איננו מחמיץ אם אין בו מים ורק מפירות הוא איננו מחמיץ לעולם בכל אויותר יש בו תופעה של סרחון אבל איננו מחמיץ ורבנו כותב הרי זה מותר באכילה הרב השיג על רבנו וכתב אין דבר זה פשוט ולא הכל מודים בונה היא ד עושים חמץ גמור ואין חייבים על חמוצו כר אבל נוקשה מהת הבוה ואסור כלומר מיני דגן שנלושו רק במי פירות הוגדרו בגמרא כחמץ נוקשה אבל נחלקו המפרשים בהגדרה של חמץ נוקשר רבנו בהלכה במשנה תורה כנראה מסביר שחמץ נוקשה הוא סרחון אבל לא חמוץ והוא מותר באכילה ועוד שהרבד וכן ראשי מסבירים שחמץ נוקשה הוא חמץ בלתי מושלם כלומר מיני דגן שלוש במי פירות בלי מים בעולם אז הם לא יגיעו לדרגה של חמץ מושלם אבל הגיעו לדרגה של מידה מסוימת של חמץ, שזוהיא דרגה שעוסרת את אותו חמץ באכילה, אבל אין על זה איסור כרת. לכן תוצאה מן מדברי ראשי ומדברי הרב מצד אחד ומצד שני דברי רבנו שמתיר לחלוטין להשת מש במיני דגן שלוש רק במרות מתיר אותם לגמרי באכילה תוצאה מכך אנחנו מוצאים בהלכה בשולחן ערוך א סיור החיים כסב סעיף א' שמרן חוסק מרות בלאומים אין מחלימין כלל ומותר לאכול בפסח מסלוש מי פירות אפילו שתה כל היום אבל אין יוצא בידי חובתו מפני שהיא מצא עשירה הוקרא כתיב לחם עוני כלומר מרן נתיר לחלוטין לאכול מצה עשירה אם לא היה במים בעולם כי זה נקרא חמץ מוקשה שזה סרחון אבל לא חמץ לעומת זאת הרמה בסעיף ה שם מרן כותב בשיחה א בהרמה בסעיף ד שם מרן כותב מבצין ושאר משקים כולם הבו בכלל מפירות כלומר אל נחשוב רק מפירות אלא גם מביצים נחשבים למי פירות שאינם מחמיצים והוא כותב גם כן שאר משקים והמשנה בר אומרת כל שאינו מתולדות המים אינו מחמיץ ויתברו פרטי דבר זה לקמן סימן תסו אבל מה שחשוב הוא שהרמה אומר הגאה ובמדינות אלו אין נוהגים ללוש במי פירות ואפילו לקטוף המצות אין נוהגים רק לאחר אפייתן ועודן חמים ואין לשנות עם לא בשעת הדוחק בצורקי חולה או זקן צריך לזה כלומר האשכנזים לכתחילה נוהגים חומרה כמו רשי וכמו הרב שלא להשתמש במצע עשירה אפילו שנלושה במות על טהרת מפרוס לכתחילה הם חוששים מפני השיטה שזה חמץ נוקשה שאסור באכילה אם כי אין בו איסור קרה אבל אם זה שע דוחק או חולה או זקן אז הם סומכים על המתירים. כך יוצא איפה שמצא עשירה שזה מיני דגן שנלושו על טהרת מפירות בלבד. לפי רבנו בהלכה מותר לחלוטין וכן לפי מרן בהלכה מותר לחלוטין. לפי הרמה יש לחשוש לחומרה לאיסור. אלא כאן צריכים להאיר מספר הערות. א' ה הכניסו לגייס את רבנו למחנה האוסרים כי יש הגאה של בנו רבנו אברהם שהוא אומר שהוא שמע זאת מאביו שזה אסור באכילה אבל אין בו איסור קר המצה העשירה מורי אומר אלה הם חומרות של רבנו אברהם שיחס אותם לאביו שלאב אין שום קשר בשום פעמים באופן לדעה הזו כלומר מורה בדעה שרבנו מצעירותו ועד לקנותו לא שינה טעמו אלא החמץ נוקשה דהיינו מיני דגן שלנו שהוא במי פירות בלבד מותרים באכילה ואף פעם הוא לא היה במחנה שחששו לאיסור רבנו אברהם כן הרב נובינוביץ' אומר לא כנראה שהרמבם בצעירותו סב כמו רש"י וכמו הרב שמצא עשירה דהיינו מיני דגנים ומי פירות הם אסורים באכילה רק בלי כרת מיו למשני תורה אבל למחנה המתירים בכלל בין כך ובין כך שורה תחתונה לפי רבנו ומרן מצא עשירה מותרת לחלוטין אם יוצאים ויחובה בפסח זה באנו למחלוקת נושא שלפי רבנו איך שמורי מסביר אותו מפירות כמו מהבטיח מצטפוזים נטו נטו בלי התערבת מים בעולם אפשר לתת בזה ידי חובת מצה בלילה למרות שזה לא מבל ידי חימוץ ורק מצה עשירה משמן יין דבש שזה עשירים וזה לא לוחמון היא לא יוצאים מדי חובה בעוד שלפי מרן כל מצא עשירה אינ אין יוצאים בידי חובה מכל מפירות ללא הבדל. זה עוד סניב של מחלוקת בין רבנו ובין מרן. אבל נבין שכתוצאה מהמחלוקת הזו של מצה עשירה, החינו האשכנזים, במיוחד הבדצים וכל אלה, אין להם עוגיות בפסח מתגנים. מה שאתם רואים, עוגיות בהכשר המדטים הם עוגיות מקוקוס מאגוזים, רק לא מתגנים וגם לא מקטניות. אז אפילו שתראו את זה שזה צורה של עוגה, זה לחלוטין לא מצא עשירה. ועוד שאתם תמצאו בהכשר בית יוסף מצא עשירה שנילושה ביין שהם מתירים אותה לחלוטין. ואנחנו חוששים בגלל שמה הם מבטלים את המים שהיה בראשית הבתיר, בראשית הבתיר על פי סעיף בשולחן ערוך ושנית בגלל שטוענים שיש חומרים שהוסיפו אותם והחומרים האלה יש בהם לחוד ובזה נפלה מחלוקת גדולה מאוד מאוד בין גדולי הפוסקים הרב מורחליהו עוסר הרב הוד יוסף מתיר וגדולה גדולה י מחלוקת בעניין הזה וכמובן אנחנו מלכתחילה לא נכנסים בכל המאבק הזה ולא משתמשים בזה
היה שמחממים את זה בכיתור הכיתור הרבה פעמים מתפוצץ ומים יוצא לתוך היין ועוד יותר יש להם הרי ביטולים מלפני פסח שזה לא להלכה שלנו מה שכן נסיים ונחתום בעניין הזה של מה היא ההגדרה של מ פירות כל שאינם כי הרי אמרנו מבצים זה גם כן נחשב למי פירו ושאר משקים אז בסימן תסו בשולחן ערוך נאמר הטל מחמיץ זה גשם זה כמו גשם וכן מרגליים ומהפה והחותם והעין והאוזן. כלומר זה ממות שיוצאים מבני אדם. אבל אומר הרמה הרמה אומר בזביעת אדם אינו מחמיץ. הדברים האלה לא פשוטים יש כאלה שטוענים שזיעת אדם מחמיץ כמו כל המהמות היוציאים ממנו. שהרי רוק בהמה בוודאי מחמיד. שאורק אדם בוודאי מחמיד. שנאמר שאדם אה איך קוראים לועס לועס דגן בפ ושם על גביע על מכתו שחוששים שמה יחמיץ משמע שרוק האדם מחמיץ אם כן מה לי זיעת האדם מה לרוק האדם כך לכאורה כך שעדיין העניין של בריאת אדם הוא בעייתי כמו כן מלח גם הוא נכנס כאן לבעייתיות מדוע מלח מים זה תולדה של מים ואסור הוא מחמיץ מלח שהוא מהר מהרים יש אומרים שהוא כמו מפירות שאין לו מחמיץ ואין לחשוש ממלח כזה הנה כן אתם רואים שבהגדרה מה זה נקרא מפירות זה מסתעף לו דווקא מפירות במובן הצר ויש מקום לעיון של מורה הוראה בכל מיני דברים שמערבים אותם בלישה אם הם בכלל מפירות שאין המחמיצים או בכלל ממות שהם מחמיצים רבי ח