האם נבטי חיטה אסורים משום חמץ בפסח?

נושאים מרכזיים:

• הגדרת חמץ בהקשר של דגן ומים לאחר הקצירה: הרמב"ם מובא כאומר (הלכות חמץ ומצה, פרק ה', הלכה ו'): "אין בולין את השעורים במים בפסח מפני שאין רופאין ומחמיצין במהרה... ואם בלל רפו כדי שאם מניחן על פי הביב שעופין עליו החלות יתבקעו הרי אלו אסורים ואם לא הגיעו לרפיון זה הרי אלו מותרים". מכאן עולה שהסימן המובהק לחמיצות הוא התבקעות הגרעין עקב המגע עם מים.
• הבדל בין חיטה לשעורה: הרמב"ם מבחין בין חיטה לשעורה (הלכה ז'): "החטים מותר לבלול אותם במים כדי להסיר סובן ותוחנן אותן מיד... כיוון שהחיטים יותר חזקות יותר נושות אז בוללים ומיד תוחנים". עם זאת, הוא מוסיף כי נהגו שלא לבלול חיטים במים מחשש שמא יחמיצו, "גזרה שמישו ויחמיצו".
• חובת "ושמרתם את המצות": הדובר מצטט את הרמב"ם שאומר: "משום שנאמר אושמרתם את המצות כלומר זהרו במצה ושמרו אותם מכל צת חמוץ לפיכך אמרו חכמים צריך אדם להיזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח שלא יבוא עליו מים אחר שנקצר עד שלא יהיה בו שום חמות". מכאן עולה הצורך בהקפדה יתרה על שמירת הדגן ממגע עם מים לאחר הקצירה.
• דין דגן שטבע בנהר או שנפל עליו מים: הרמב"ם פוסק בחומרה: "דגן שנטבע בנהר או שנפל עליו מים כשם שאסור לאכלו כך אסור לקיימו". הדובר מדגיש כי איסור זה חל גם אם הגרעינים לא התבקעו, משום שיש "חשש שמע הוא החמיץ". איסור הקיום מרמז על חומרת הספק.
• עקרון "אחזוקי איסורא לא מחזקינן": השולחן ערוך (אורח חיים, סימן תנג) מובא באומרו שאם לא בררו חיטים מאכילת עכבר או דגן שצמח, אין בכך כלום. הרמ"א מוסיף על כך הגהה ומסביר את העיקרון: "אחזוק הייסורה לא מחזיקנן". כלומר, אם לא ידוע בוודאות שהתרחש איסור, אין להחמיר.
• חיטים שנרטבו וצמחו: הרמ"א (סימן תנג, סעיף ג') מתייחס למצב בו יש תערובת של חיטים רגילות וחיטים שצמחו עקב רטיבות. הוא אומר שאם לא בררו את הצומח, ניתן לסמוך על כך שהוא מתבטל ברוב. עם זאת, הוא מדגיש כי "החיצים שלעצמן שצמח מעין הצמח הם אסורות בוודאי".
• דעת המשנה ברורה בנושא נבטים: המשנה ברורה מפרש את דברי הרמ"א ומסביר ש"קורן אוס וכאן יש שערה הכוונה מצומחים שהוסיפה לצמיחת החטה ותלוש כלומר במילים שלנו היום נבטים לפת חיטה". הוא מסביר שאף על פי שדגן שצמח מחמת לחות הארץ הוא חמץ גמור, אם לא בררו אותו, הוא מתבטל בתוך שאר החיטים ומותר לטחון ולאפות הכל יחד לפני פסח.
• הבחנה בין הנבט לזרעון: הדובר מדגיש בשם המשנה ברורה כי "הצמח שבנבט מותר אבל הזרעון שבנבט אסור בקיום לא רק באכילה אלא אסור בקיום דהיינו ביראה ובאימצא". כלומר, הנבט עצמו (העלֶה) אינו בעייתי, אך הזרעון שממנו צמח הנבט, מכיוון שהוא עבר תהליך של הצמחה, נחשב חמץ ואסור אפילו בהחזקה.
• דין זרעים שנזרעו לפני פסח ונבטו בפסח: הדובר מעלה שאלה לגבי זרעים שנזרעו באדמה לפני פסח ונבטו במהלך הפסח. הוא מציין שבתוך האדמה יש "ביטול יותר גדול מזה". אך אם הוציאו את הזרעון הנבוט מהאדמה, יש לדון האם הוא כבר הפך ל"פרש" (פסולת) ומותר, או שעדיין דינו כחמץ.
• סיכום ומסקנה: בסיום דבריו, הדובר פוסק באופן חד משמעי: "ולכן אין מקום בשום פנים ואופן להשתמש בלבטים בפסח". הוא אוסר שימוש בנבטים בפסח בשל העובדה שהזרעון עצמו אסור אפילו בקיום.

ציטוטים חשובים:

• הרמב"ם על סימן החמיצות בשעורים: "ואם בלל רפו כדי שאם מניחן על פי הביב שעופין עליו החלות יתבקעו הרי אלו אסורים".
• הרמב"ם על הזהירות בדגן לאחר הקצירה: "צריך אדם להיזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח שלא יבוא עליו מים אחר שנקצר עד שלא יהיה בו שום חמות".
• הרמב"ם על דגן שטבע בנהר: "כשם שאסור לאכלו כך אסור לקיימו".
• הרמ"א על "אחזוקי איסורא לא מחזקינן": "וכן אם לא בררו ממנו דגן שצמח שגם כן מותר אם לא בררו מה פירוש יש לנו כלל בדברים האלה אחזוק הייסורה לא מחזיק".
• המשנה ברורה על נבטים וההבחנה בין הנבט לזרעון: "הצמח שבנבט מותר אבל הזרעון שבנבט אסור בקיום לא רק באכילה אלא אסור בקיום דהיינו ביראה ובאימצא".
• המסקנה הסופית של הדובר: "ולכן אין מקום בשום פנים ואופן להשתמש בלבטים בפסח".

רעיונות חשובים:

• הקפדה יתרה על שמירת דגן ממגע עם מים בפסח נובעת מחשש לחמיצות, אפילו מעבר לסימן ההתבקעות הנראה לעין.
• קיימת הבחנה הלכתית בין מצבים בהם יש ספק באיסור (ואז פועל העיקרון של "אחזוקי איסורא לא מחזקינן") לבין מצבים בהם ברור שהתרחש תהליך של הצמחה.
• למרות שבמצב של תערובת, נבטים עשויים להתבטל ברוב, כאשר מדובר בנבטים עצמם, קיימת חומרה מיוחדת הנוגעת לזרעון.
• האיסור בפסח לא נוגע רק לאכילה אלא גם לקיום (החזקה) של חמץ מספק.

בסך הכל, קטע השמע מציג דיון הלכתי מפורט ומגיע למסקנה ברורה שאסור להשתמש בנבטי חיטה בפסח, בעיקר בשל מעמדו של הזרעון כמי שעבר תהליך של הצמחה ועלול להיות חמץ גמור, ואף אסור בקיום