שטר או כתובה שנחתמו טרם קרות הארוע, האם זהו נוהל תקין או "מיחזי כשיקרא"?

עיקרי השאלות והטענות שהועלו:

1. האם כתיבה וחתימה מוקדמת של שטר כתובה מהווה "מחזיק כשיקרא"? השואל פותח בשאלה האם פעולה זו אינה מטעה, כאילו העדים חתמו לאחר ששמעו את הבעל אומר "הרי את מקודשת לי", בזמן שהדבר טרם קרה. הוא משווה זאת לנוהג במקומות מסוימים בהם מבקש הלוואה מקבל שטר הלוואה, ממלא את הסכום, מחתים עדים ומקבל את ההלוואה רק לאחר מכן, תוך שאלה האם גם כאן אין חשש למצג שווא.
2. היחס ל"מחזיק כשיקרא" בפסיקת ההלכה: הדובר מציין כי קיימות סוגיות בגמרא (בבא בתרא וגיטין) המדנות בעניין "מחזיק כשיקרא", אך לא בכל מקרה חכמים חששו לכך. הוא מדגיש כי כיום, בהיעדר סנהדרין, הפוסקים מתחשבים במגוון דעות המפרשים, לעיתים אף כאלה שלא נאמרו כפסק הלכה. כתוצאה מכך, מסורות של קהילות שומרות הלכה עלולות להידחק מפני פסיקה הנוטה לחומרה בשל ריבוי הדעות.
3. דעתו של הרב אליהו בר שלום בנושא הכתובה: הדובר מזכיר את הרב אליהו בר שלום, תלמיד חכם שחיבר מספר כרכים מקיפים על הלכות כתובה. לדבריו, הרב בר שלום יוצא בחריפות נגד הנוהג להחתים עדים לפני הקידושין ולקרוא את השטר רק בזמן החופה, למרות הרצון להקל על החתימה בשעת המעמד. הרב בר שלום סומך על מנהג הספרדים להחתים עדים רק לאחר ששומעים את הצהרת הקידושין ורואים את מעשה הקידושין. הוא טוען שהנוחות אינה סיבה מספקת כנגד החשש של "מחזיק כשיקרא", למרות שהוא מודע למחלוקת בין הפוסקים ולאי-התייחסות ל"מחזיק כשיקרא" בכל מקרה.

הצגת מנהג יהודי תימן כדוגמא נוגדת:

1. מנהג יהודי תימן בכתיבת כתובה: הדובר מציין כי מנהג אבותיו, יהודי תימן, כפי שתואר בספר "הליכות תימן", היה שונה. הקידושין היו בלילה והחופה ביום, בדומה לתקופת התנאים. שטר הכתובה היה נכתב ונקרא לפני הקידושין, ואף נמסר לחתן לפני כן. לאחר הקידושין, החתן היה נותן את הכתובה לכלה באומרו "סבי כתובתך". מכאן עולה שאבותיו לא חששו ל"מחזיק כשיקרא".
2. מעלת מסורת יהודי תימן: הדובר מדגיש את הדייקנות ההלכתית של שטרי הכתובה של יהודי תימן לאורך הדורות, בניגוד לשטרי כתובה מודרניים שלעיתים מלאים טעויות. הוא מציין כי בסופו של דבר, הרב בר שלום הביא למצב שכתיבת שטרי כתובה כהלכה נעשתה יותר נפוצה, בדומה למסורת של יהודי תימן בנושא זה.

הבאת ראיה מהמשנה במסכת בבא בתרא:

1. היתר כתיבת גט ושטר הלוואה לפני המעשה: הדובר מביא משנה ממסכת בבא בתרא (פרק עשירי, הלכה שלישית) כראיה לכך שלא תמיד חוששים ל"מחזיק כשיקרא". המשנה מתירה כתיבת גט על ידי סופר לבקשת הבעל עוד לפני שהבעל אמר לאשתו שהוא מגורשת או שהיא קיבלה את הגט. באופן דומה, מותר ללווה לבקש מהסופר לכתוב שטר הלוואה ולהחתים עדים לפני קבלת ההלוואה בפועל.
2. הסבר ההיתר בשטר הלוואה: הדובר מסביר כי במקרה של הלוואה, החשש היה שאם המלווה יבקש מהעדים לחתום לפני שהוא בטוח שייתן את ההלוואה, הוא עלול לחייב את הלווה לחינם אם בסופו של דבר לא ילווה לו. אך הלווה עצמו יכול ליצור התחייבות חד-צדדית.
3. השוואה לשטר כתובה: הדובר משווה זאת לשטר כתובה, שהוא התחייבות חד-צדדית של החתן כלפי הכלה במקרה שיקדש אותה כדת משה וישראל. הוא טוען כי בדומה ללווה המוכן לקחת על עצמו את הסיכון שההלוואה לא תתקבל לאחר חתימת השטר, כך גם החתן מתחייב במקרה שיקדש. ההלכה מכירה בתוקף התחייבות כזו.

סיכום והצדקת המנהג המוקדם:

1. העדר חשש כיום והיתרונות בכתיבה מוקדמת: הדובר טוען כי בימינו, כאשר הכל נעשה באופן מיידי ובאותו מעמד, אין עוד מקום לחשוש ל"מחזיק כשיקרא" בכתיבת כתובה מוקדמת. להיפך, פעולה זו מונעת טעויות רבות הנובעות מהלחץ וההתרגשות בשעת החופה, ומאפשרת חתימה מסודרת על ידי עדים כשרים בתנאים טובים.
2. הלכות נוספות בהן לא חששו ל"מחזיק כשיקרא": הדובר מציין כי קיימות הלכות רבות נוספות בהן חז"ל לא חששו ל"מחזיק כשיקרא", וכי שטר כתובה, לאחר עיון מעמיק, אינו נחשב לאחת מהן. לכן, הוא מסכם כי מנהג אבותיו (כתיבה מוקדמת של הכתובה) תקף, ויש לו יתרונות רבים במיוחד בזמננו.

סיום: הדובר מסיים את דבריו בציון מקום אמירתו: "בית Tam