היוצא לחו"ל בנסיבות המותרות, האם רשאי לאכול פת נחתום של גויים?

והפרשת חלה.

נושא ראשון: ההיתר לצאת לחוץ לארץ

המרצה פותח בדבריו ומבהיר כי מבחינה עקרונית, היציאה לחוץ לארץ אסורה. חכמים התירו זאת רק בשלושה מקרים ספציפיים:

1. לשאת אישה: אם אין סיכוי למצוא בת זוג בארץ, ויש סיכוי כזה בחו"ל. ("לשת אישה אם כאן לא הצליח ושם יש לו סיכוי להצליח.")
2. ללמוד תורה: אם האדם לא התחבר לרב בארץ, אך יש לו רב בחו"ל אליו הוא יכול להתחבר. ("ללמוד תורה כי לעולם אין אדם לומד אלא מישהו חפץ וכאן הוא לא התחבר לרב ושם יש לו רב שהוא יכול להתחבר איתו.")
3. עסקי פרנסה: אם אין לאדם הצלחה כלכלית בארץ, ויש לו סיכוי טוב יותר בחו"ל. ("או בגלל עסקי פרנסה שכאן לא הצליח ויש לו סיכוי שם.")

המרצה מדגיש כי היתר זה מותנה בכך שאכן קיים סיכוי ממשי להצלחה באחד משלושת התחומים הללו. הוא מתייחס למציאות בת זמננו בה נסיעות הן דבר שבשגרה עם כרטיסי טיסה הלוך וחזור, וקיימות גישות מקילות בנושא. עם זאת, הוא מציין כי אין להרחיב את ההיתר מעבר לשלושת המקרים המקוריים, וגם אם הנסיעה היא לצורך "מצווה" כמו טיול לשלום בית או נסיעה להתרענן ממראה שחורה, זה לא נכלל בהיתרים המקוריים, אך ייתכן שיהיו מקילים עקב אופי הנסיעה (הלוך וחזור). דברים דומים נאמרים לגבי יציאה לגיוס כספים למפעלי צדקה.

נושא שני: הלכות כשרות בחוץ לארץ

החלק השני של קטע השמע מתמקד בהלכות כשרות בחוץ לארץ, בדגש על פת גויים והפרשת חלה.

פת גויים:

המרצה מסביר כי רבים נוהגים להקל בנושא פת גויים בהסתמך על ההבחנה בין "פת של נחתום" ל"פת פרטית". חכמים אסרו פת של גויים בגזירה שמא יתחתנו איתם. האיסור חמור יותר לגבי פת פרטית (שאדם גוי או גויה אפו באופן פרטי) מאשר פת של נחתום (אופה מקצועי).

עם זאת, המרצה מדגיש מספר נקודות חשובות בנוגע לפת גויים:

1. תנאי בסיסי: כדי שפת גויים תהיה מותרת (אפילו בשעת הדוחק לפי חלק מהדעות), יש לוודא שהקמח מנופה, הלישה נעשתה על ידי יהודי, ובכלים אין חומרים אסורים. ("עלינו לדעת קודם כל כשאנו מדברים על פת של גויים מגזירת חכמים אנחנו מדברים קודם כל על פת אשר אנו בטוחים שהקמח מנופה שהלישה היא רק עמים והכלים אין בהם שום חומר אחר.")
2. גזירת חכמים: ברמה המעשית, קיימת גזירת חכמים האוסרת פת גויים. הגזירה חזקה יותר לגבי פת פרטית (חשש מחיתון) ופחות חזקה לגבי פת של נחתום, אך גם זו הותרה רק בשעת הדוחק.
3. מציאות ימינו: כיום, קשה מאוד למצוא פת של נחתום שאין בה תוספים וחומרים משמרים, מה שמעורר בעיות כשרות נוספות.
4. העדר כשרות בחו"ל: ברוב המקרים, אין בחוץ לארץ כשרות מהודרת כמו בארץ. לכן, גם אם קיימת הקלה לגבי פת של נחתום, בגלל בעיות כשרות בסיסיות (שאינן קשורות רק לגזירת חיתון), אסור לקחת פת של גויים בחו"ל. ("והעיל ואין כשרות בחוץ הארץ במידה ואין כשרות בחוץ הארץ וזה ברוב המקרים אז ברור שאי אפשר לקחת פת של גויים בגלל שכאמור לא בגלל גזירת חיתון אלא בגלל הבסיס הקשרותי שלא איננו ברור הוא מכאן רבותיי למה שאנחנו מדברים מה עושים אם יש לו היתר לצאת לחוץ הארץ ויש לו בעיה כשטית בפת...")

פתרון חלופי:

המרצה מציע פתרון יצירתי למי שיש לו היתר לצאת לחו"ל ומתקשה עם כשרות הפת: לקנות קמח של גויים (נקי ומנופה), לנפות אותו שוב, להטביל מחבת, ולאפות על גזייה. ("הנה אני יכול לקנות קמח של גויים והקמח הזה הוא קמח נקי ואני יכול לנפות אותו אין בו ולא מעורב בו שום חומר אחר זה קמח עצים או קמח שעורים ואני יכול לנפות אותו ואני קונה לי מחבת מטביל אותה ומשתמש על פסגזית והנה בשלום על ישראל נכון זהו פתרון הולם וישאר כוח על היצירתיות זה הרבה יותר טוב מאשר לקנות פת של גויים אפלו פת של נחתום...")

הפרשת חלה בחוץ לארץ:

המרצה עובר לדון בהלכות הפרשת חלה בחוץ לארץ. הוא מסביר כי מדין תורה, אין חיוב להפריש חלה בחוץ לארץ ("זה מד בבואכם אל הארץ אז יש הפרשת חלה אבל בחוץ הארץ מדין תורה אין חיוב של אפרשת חלה...").

עם זאת, חז"ל תיקנו להפריש חלה גם בחוץ לארץ משני טעמים:

1. שלא תשתכח תורת חלה מישראל: כדי שכאשר בני ישראל ישובו לארץ המקדש, ידעו את חובת הפרשת חלה לכהן טהור.
2. ארץ העמים טמאה: חז"ל גזרו על חוץ לארץ שהיא טמאה מטומאת העמים, בדומה לבית קברות, עקב הזימה וההפלות הרבות. החלה היא תרומה וצריכה להיות טהורה, ולכן נוצר קושי כיצד להפריש חלה בארץ טמאה ולתת אותה לכהן שגם הוא טמא מתים בזמן הזה.

הפתרון שניתן הוא להפריש שתי חלות: חלה אחת שורפים, וחלה שנייה נותנים לכהן. אמנם הכהן טמא מתים, אך מכיוון שהחלה השנייה מדרבנן בלבד (כדי שלא תשתכח תורת חלה), התירו לכהן טמא מתים לאכול אותה, בתנאי שלא יוצאת ממנו טומאה נוספת (כגון זוב או נידה). אם הכהן טבל מטומאת קרי, מותר לו לאכול את החלה השנייה.

המרצה מציין כי הרמב"ם והשו"ע פסקו שיש לתת שתי חלות גם בזמן הזה בחוץ לארץ. הרמ"א מודה לעיקר הדין אך מציין שיש פוסקים הסוברים שבחו"ל מפרישים רק חלה אחת לשריפה, וזהו המנהג אצלם.

הוא מסכם את הנושא בכך שלדעת הספרדים נהגו בתחילה להפריש שתי חלות גם בחו"ל, אך עם הזמן התפשט מנהג האשכנזים להפריש רק אחת. לכן, אדם אשכנזי בחו"ל יפריש חלה אחת לשריפה, ואילו תימני יפריש שתי חלות: אחת לשריפה והשנייה לכהן קטן (שאין בעיה של טבילה) או לכהן גדול שטבל.

בסיום דבריו, המרצה מציין כי פתרון הקמח והאפייה העצמית הוא הדרך הכשרה הטובה ביותר בחוץ לארץ, יותר מאשר להסתמך על פת של גויים