איחר לבית הכנסת ומצא ציבור מתפללים תפילת שמונה עשרה בלחש, כיצד ינהג? - [ב]

תמצית נושאים ורעיונות מרכזיים מתוך הטקסט "הטקסט שהודבק"

המסמך עוסק בעיקר בהבדלים שבין שיטת הרמב"ם (רבנו) לבין שיטת השולחן ערוך בנוגע להלכות תפילה בציבור, בדגש על שני נושאים מרכזיים:

1. השתלבות היחיד בתפילת הציבור ועניית קדושה:

• שיטת הרמב"ם: הרמב"ם שם דגש מרכזי על ההשתתפות האקטיבית של היחיד בתפילת הציבור. כאשר אדם נכנס לבית כנסת ומוצא ציבור מתפללים בלחש, אם הוא יכול להתחיל את תפילתו ולסיים אותה עד שהשליח ציבור יגיע לקדושה, עדיף שיתפלל עמם בלחש וישתלב בתפילת הציבור. זוהי הדרגה העליונה של תפילה בציבור. אם לא יספיק, ימתין לשליח הציבור ויאמר עמו מילה במילה את הקדושה, בעוד שאר התפילה יתפלל לעצמו בלחש. הרמב"ם מדגיש כי עניית הקדושה עם הציבור היא באופן של "עניית עניות", כלומר השליח ציבור אומר "נקדישך" והציבור רק שומע ועונה "קדוש קדוש" אחריו, וכן לגבי "ימלוך".
• ציטוט רלוונטי: "אסור לו למתפלל בציבור שיקדים תפילתו לתפילת הציבור הנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור מתפללים בלחש אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור לקדושה. יתפלל ואם לו ימתין עד שיגיע שליח ציבור להתפלל בכל רם ויתפלל אמו בלחש מיל מילה עד שיגיע שליח ציבור לקדושה ועונה הקדושה עם הציבור הוא מתפלל שאר תפילה לעצמו."
• ציטוט רלוונטי: "ראשית אמרנו שיש לשים לב שרבנו מדבר ולא יענה קדושה עמהן ועונה הקדושה עם הציבור עונה עניות כלומר כמנהג אבותינו שהשליח ציבור אומר א נקדישך והציבור רק שומעים ורק שהוא גומר אז כולם אומרים קדוש קדוש אחר כך שוב השלי הציבור אומר את אשר הוא אומר והציבור עונים אמן ימלוך רק עניות בעלמה"
• שיטת השולחן ערוך והטור: שיטתם שמה דגש על חובת היחיד לשמוע קדושה וקדיש ולענות אמן ו"מודים". במקרה של נכנס לבית כנסת, השיקול העיקרי הוא האם יוכל להתחיל ולסיים את תפילתו לפני שיגיע השליח ציבור לקדושה או לקדיש, כדי שיוכל לענות עמהם. אם לא, עליו להמתין. השולחן ערוך רואה את עניית הקדושה וחלקים נוספים כתהליך בו היחיד חייב להיות מחובר לשליח הציבור "מילה במילה".
• ציטוט רלוונטי: "אבל על כל פנים מה אנחנו רואים שהוא לא עונה קדושה היחיד אלא אומר יחד משליח ציבור וזה הוא הבדל מהותי מאוד מאוד בגדר הקדושה שקדושה זה לדידנו, זה כמו שליח ציבור מזמין מזמין את כולנו להקשיב קשב רב ולהשתלב ולומר את מה שהם צריכים לומר בגדר קדושה ועוד שלפי שיטת השולחן ערוך והתור זה הופך להיות כמו חלק מן התפילה רק מה חלק מן התפילה שכל אחד חייב להיות מחובר אליו אבל בעצם מילה במילה עם השליח ציבור זה זהוא דבר אחד"
• ציטוט רלוונטי: "בשולחן ערוך ההבנה היא אחרת המשמעות היא אחרת הוא אומר בצורה כזו הנכנס לבית הכנסת הוא מצא ציבור מתפללים אם יכול להתחיל ולגמור קודם שיגיע שליח ציבור לקדושה או הקדיש יתפלל והרמה מוסיף הוא הדין אמן דאל הקדוש ושומע תפילה כקדיש קדושה ואם לו אל תפלל אם אין שעה עוברת. כלומר הוא חייב לענות קדושה הוא חייב לשמוע קדיש ולכן הוא חייב אם הציבור אומרים מודין שלא יראה ככופר והוא לא אומר מודין"
• מחלוקת בנוגע ליחיד המתפלל בעזרה: המשנה ברורה מתיר לאדם הרוצה להתפלל בעזרה להתחיל מיד בלי להמתין אחרי בקשת המחילה. הרמב"ם חולק על כך בתוקף, מכיוון שלדעתו עיקר העניין הוא התפילה בציבור, ואם מתפלל לבד בעזרה הוא מפסיד גם תפילה בציבור וגם שמיעת קדושה.
• ציטוט רלוונטי: "רבנו לא הסכים לחלוטין עם ההוראה הזו מדוע כי מה זה נקרא אחד להתפלל בעזרה רוצה לבית הכנסת הוא מתפלל יחיד אתה מורה לו להתפלל יחיד אז גם לא שומע קדושה גם לא מתפלל בציבור אז רבנו לחלוטין רשקים מההוראה הזאת כי הם לקחו בחשבון לא בעייתי השתלבותו של היחיד בתפילת הציבור, אלא בעיה של איך היחיד יצא ידי חובה בשמיעת הקדושה, בשמיעת קדיש, במודין זה מה שעניין אותם. לא התפילה בציבור רבנו לא כן, אלא עיקר העיקרים תפילה בציבור ואגב זה את חובתו בקדושה. אם הוא יחד איתם, אם הוא יחד איתם, זה דבר אחד."

1. השתלבות בתפילת שחרית לעומת מנחה וערבית ביחס לסמיכות גאולה לתפילה:

• שיטת הרמב"ם (כפי שמובנת על ידי חלק מחכמי תימן): הרמב"ם לכאורה לא חילק בין תפילות שונות. לכן, גם בשחרית, אם אדם מגיע ורואה ציבור מתפלל תפילת שמונה עשרה ועדיין לא אמר קריאת שמע וברכותיה, עדיף שישתלב עמם בתפילה בציבור, ורק לאחר מכן יאמר קריאת שמע וברכותיה. הדגש נשאר על מעלת התפילה בציבור.
• ציטוט רלוונטי: "בדברי רבנו לפי הוראה של כמה מרבני מחכמי תימן מאחר ורבנו לא חילק בין ערבית לבין שחרית גם בשחרית אם הגיע אדם ועדיין לא אמר קריאת שמו ברכותיה ורואה את הציבור מתפללים ואומרים תפילת 18 ישתלב איתם בתפילה בציבור כי זה דבר נעלה ולאחר מכן הוא יאמר את קריאת שמע וברכותיה"
• שיטת השולחן ערוך (בעקבות פסק הרשב"א): השולחן ערוך מבחין בין שחרית למנחה וערבית. בשחרית, קיימת חשיבות עליונה לסמיכות גאולה לתפילה. לכן, אם אדם מגיע לבית כנסת בשחרית והציבור כבר התחילו שמונה עשרה והוא עוד לא קרא קריאת שמע, עדיף שיקרא קריאת שמע וברכותיה תחילה, ורק לאחר מכן יתפלל עם הציבור כדי שתהיה סמיכות גאולה לתפילה. במנחה וערבית יש הקלה בעניין סמיכות גאולה לתפילה, ולכן שם יוכל להתפלל עם הציבור תחילה.
• ציטוט רלוונטי: "אבל בשחרית אומר מרן בעקבות פסקו של הרשבה בסימן קיא סעיף גמא אם עד שלא קרה קריאת מצא ציבור מתפללים לא התפלל עמהם אלא קורא קריאת שמע ואחר כך התפלל במסמך גאולה לתפילה עדיף"
• ציטוט רלוונטי: "לדעת השולחן ערוך הוא מתפלל יחיד לחלוטין פורש ומתפלל יחיד כדי לשמוך גולה על התפילה ואילו בדברי רבנו לפי הוראה של כמה מרבני מחכמי תימן מאחר ורבנו לא חילק בין ערבית לבין שחרית גם בשחרית אם הגיע אדם ועדיין לא אמר קריאת שמו ברכותיה ורואה את הציבור מתפללים ואומרים תפילת 18 ישתלב איתם בתפילה בציבור כי זה דבר נעלה ולאחר מכן הוא יאמר את קריאת שמע וברכותיה"

1. התייחסות הרמ"א לאמירת "אמן" על ברכת "אל הקדוש" ו"שומע תפילה" כקדיש:

• הרמ"א (בהגהותיו לשולחן ערוך) משווה את אמירת אמן על ברכת "אל הקדוש" ו"שומע תפילה" לקדיש. הטקסט מעלה תמיהה על כך, במיוחד לגבי "אמן שומע תפילה", ומציין שלא נמצא הסבר ברור לחשיבות שייחסו לשמיעת אמן זה והשתלבות בו.
• ההצעה היא שאולי נהגו שבברכת "שומע תפילה" כל אחד מוסיף בקשות אישיות, ולכן השמעת ה"אמן" קיבלה מעמד מיוחד כ подобие לקדיש.
• הרמב"ם, לעומת זאת, לא התייחס כלל לדברי הירושלמי שהם המקור לדברי הרמ"א בעניין זה.
• ציטוט רלוונטי: "ונסיים בעניין והוא זה ראינו שהרמה אומר והוא הדין אמן דאל הקדוש ושומע תפילה את זה הוא לקח מהירושלמי שנהדרין אוהבנו אתמול והשאלה היא זו מילא אמן אל הקדוש אז אולי בגלל שהוא חושב שכל הקדושה לרבות האמן לא הקדוש זה חתיכת קדושה אחת אולי אבל מה זה האמן ששומע תפילה נדחקו לפרשו ולומר ש אמן שומע תפילה דינו כקדיש ולא בארו למה למה חשיבות ליחיד לשמוע את האמן של שמועי התפילה ולשתלב בדבר הזה ייתכן אולי בגלל כיוון שנהגו בשומע התפילה כל אחד ואחד לא הוסיף או לכוון לצרכים האישיים המשפחתיים או של כלל ישראל עשו את זה ברמה של קדיש אולי כן נתנו לזה דין מיוחד אבל רבנו כאמור עלה מהירושלמי הזה ולא יתייחס אליו כלל ועיקר רבי ח"

בסך הכל, הטקסט מציג השוואה מעמיקה בין גישת הרמב"ם לגישת השולחן ערוך בנוגע להלכות תפילה בציבור, תוך הדגשת ההבדלים בפ emphasis ובשיקולים העומדים בבסיס כל שיטה. הרמב"ם שם דגש חזק על השתתפות מלאה של היחיד בתפילת הציבור כערך עליון, בעוד שהשולחן ערוך שם דגש רב יותר על חובות ספציפיות של היחיד כמו שמיעת קדושה וקדיש ועניית אמן ומודין. כמו כן, נדונה מחלוקת בנוגע לסדר קריאת שמע ותפילה בשחרית במקרה של הצטרפות לציבור מתפלל. לבסוף, הטקסט מעלה תמיהות בנוגע לגישת הרמ"א להשוואת אמירת אמן על ברכות מסוימות לקדיש, דבר שלא נמצא לו מקור ברור ברמב"ם