עיין בספר ברכת משה לרב אביעד אשואל, פרק ו, סעיף יד, והערה יד, ובעמוד ריט, טור שמאלי, הביא את דברי הרב חממי ששמע ממארי ז"ל, שהקפידו לא לאכול בשר ודגים ביחד, אע"פ שרבנו לא הביא זאת להלכה, ואפשר שנהגו חומרא בדבר. והוראתו היתה רק היכא דאפשר להחמיר.
לגופו של דבר, מקור הענין ההלכתי הזה הוא בגמרא, פסחים, עו, ב, שם נאמר: "הההיא ביניתא (=דג) דאיטויא בהדי בישרא (=שנצלתה עם בשר) אסרה רבא מפרזיקיא, למיכלא בכותחא (האי רבא מפרזיקיא אסר לאכול את אותו דג שנצלה עם בשר, עם חלב), מרב רב אשי אמר: אפילו במילחא נמי אסורה, משום דקשיא לריחא ולדבר אחר".
והמעיין בפוסקים, יש אומרים שהשתנו הטבעים, ואין לנו חשש זה בימינו, ויש ששיערו שזו הסיבה שרבנו התעלם מעניין זה, ולא הביאו להלכה. ודוקא בגלל היותו רופא והכיר בטבעים.
ולענ"ד נראה לומר, שרבנו לא ראה במימרא זו עניין הלכתי אלא עניין דרושי, והראיה שהנימוק לאיסור משום ריחא, וכי בגלל ריח אוסרים?! ועוד משום דבר אחר, מהו הדבר, האם תימצי לומר צרעת, הרי הצרעת היא מנגעי הצרעת.
והיא אינה דבר טבעי, אלא כדברי רבנו בסוף הלכות טומאת צרעת, אות נפלא, שה' מאותת למדברים לשון הרע, שיזהרו שמא, יתדרדרו שיגיעו בדבריהם הרעים, לביזוי חכמים ולביזוי התורה. עיי"ש.
ואם כן, אכילת בשר ודגים, שמביאה לידי צרעת כזו, אפשר שהיא עניין דרושי. והכוונה למזגים ולתכונות שונות, שהאדם נוהג בהן, שהרי לדגים כיצורים ימיים, תכונות ייחודיות, ולבשר כיצורים יבשתיים תכונות ייחודיות אחרות, ולמי שמסגל לעצמו תכונות מנוגדות, אינו מתקבל בחברה (כמו ריח רע), ויש שהתנהגותו בתכונות שונות מנוגדות משלו, לא נחשב למקובל בחברה, ולמי שאינו מקובל בחברה, יש בו רמות רוחא, גבהות הלב, שהיא כמו דבר אחר.
ולא הייתי מעז לנסות לבאר מימרא זו בדרך זו, אלמלי רבנו הגדול מאוד בתורה, וגדול מאוד ברפואה, התעלם ממימרא זו. והתעלמותו בוודאי שאומרת דרשני, ולכן הרשיתי לעצמי לנסות ולדרוש.