תרופות בפסח, האם יש צורך בהכשר מיוחד?

עיקרי הדברים:

1. השאלה המרכזית: האם בימינו יש צורך בהכשר מיוחד לפסח עבור משחות, תרסיסים ונוזלים חיצוניים אחרים?
2. בסיס השאלה בהלכה: הדובר מצטט את ההלכה המופיעה בשולחן ערוך (אורח חיים, סימן תס"ו) המבוססת על האמור בהלכות חמץ ומצה, לפיה אסור ללעוס חיטים ולשים על פצע בפסח משום שהן מחמיצות. זאת, בהתבסס על ההבחנה בין אדם חולה (שדינו שונה) לאדם בריא בעל פצע חיצוני.

• ציטוט מהמקור: "שלא ילעוס אדם חיטין ויתן על מכתו מפני שהן מחמיצות."
• ציטוט מהמקור: "וכך גם מרן פסק בשולחן ערוך אורח חיים סימן תסו."

1. ההבדל בין ימינו לימים עברו: הדובר מסביר כי בימינו אין חשש להשתמש בתכשירים חיצוניים אלו גם ללא הכשר מיוחד לפסח, זאת משני טעמים עיקריים:

• מרבית התכשירים אינם מכילים חמץ כלל.
• אם יש חמץ בתכשיר, הוא כבר נפסל מאכילת כלב, ולכן מותר בהנאה שאינה דרך אכילה.
• ציטוט מהמקור: "בימינו כל המשחות וכל התרסיסים וכל טיפות אף וכל טיפות אוזניים כל הדברים שהם לצרכים גופניים חיצוניים אין מה לחשוש ואפשר לקחת אותם גם בלי הכשר מיוחד. הם הן משום שלא מעורב בהם חמץ והן עם משום שמעורב בהן חמץ וכבר נפסלו מאכילת כלב ומותר להשתמש בהם."

1. הבחנה בין חולה לבעל פצע בתקופת המשנה והתלמוד: הדובר מסביר כי בתקופה הקדומה, השימוש בחומרים טבעיים כתחבושות היה נפוץ. ההלכה האוסרת לעיסת חיטים על פצע התייחסה לאדם שאינו חולה, אלא רק בעל פצע חיצוני.

• ציטוט מהמקור: "ההלכה שקראתי בפניכם שלא ילעוס אדם חטין ויתן על מכתו מדברת על אדם שאיננו חולה שיש לו פצע חיצוני ואסרו ללעוס חטים ולשים על גבי מכתו משום שזה יחמיץ."

1. דין חולה בחמץ: הדובר מזכיר כי חולה שיש בו סכנה רשאי לאכול חמץ כדי להציל את חייו, וחולה שאין בו סכנה רשאי להתרפא בחמץ שלא כדרך הנאתו (כגון מריחה חיצונית).

• ציטוט מהמקור: "מותר לחולה שיש בו סכנה לאכול חמץ כדי להנצל מן הסכנה מותר לחולה שאין בו סכנה להתרפא בחמץ אבל שלא כדרך הנאתו דהיינו שלא על בסיס של אכילה אלא מריחה חיצונית."

1. איסור בליראה ובלמצא: למרות ההיתר להנות מחמץ שלא כדרך הנאתו (שימוש חיצוני), עדיין קיים איסור "בל יראה ובל ימצא". לכן, השימוש בלעיסת חיטים על פצעים הותר בתקופה הקדומה רק במצב בו גוי השאיל את הלעיסה ליהודי.

• ציטוט מהמקור: "אבל עדיין יש לנו בעיה והיא איסור בליראה ובלמצא ולכן המצבים שבהם אפשרו במי המשנה והתלמוד להשתמש בלעיסת חיתים על גבי פצעים חיצוניים, התירו אותם רק אם הם של גוי והגוי משאיל אותם ליהודי ולאחר מכן היהודי מחזיר לו."

1. היתר שימוש בתכשירים חיצוניים בזמננו: מכיוון שבימינו אין אנו משתמשים בחמץ עצמו לצורך זה, ובמידה ויש חמץ במשחה הוא כבר נפסל מאכילת כלב, אין איסור "בל יראה ובל ימצא" ואין איסור הנאה (כי זה לא דרך הנאתו). לכן, מותר להשתמש במשחות, תרסיסים וטיפות חיצוניות ללא הכשר לפסח.

• ציטוט מהמקור: "אבל כאמור בימינו אין אנו זקוקים לכך כי אין לנו גופו של חמץ שנוכל לומר שהוא עובר בו על בא ליראה ובאימצא. הואיל אוכבר במידה ויש חמץ במשחה כבר נפגם מאכילת כלב ואז איסור הנאה בו אין כי זה לא דרך הנאתו איסור קיומו אין כי נפגע מאכילת כלב במידה ויש בו חמץ לכן כאמור בימינו מותר להשתמש במשחות ותרסיסים וטיפות של דברים חיצוניים ואין צורך בהכשר לפסח."

1. דין קניית תכשירים לפני פסח: אדם שקנה משחות, תרסיסים וטיפות לפני פסח רשאי להשתמש בהם גם בפסח, ואינו חייב לבער אותם.

• ציטוט מהמקור: "והנפקמינה היא שאם אדם קנע א משחות כאלה תרסיסים כאלה טיפות כאלה מלפני פסח הוא משתמש בזה כל השנה והוא קנה אותם אינו אינו חייב לא זו בלבד שאיננו חייב לבאר אותם אלא גם כן הוא רשאי להשתמש בהם בגלל שכאמור אין בהם איסור הנאה כי זה לא דרך הנאתם ואין בהם איסור בליר ולמצא כי אם יש בהם חמץ הוא נפסל מאכילת כלב."

1. היתר קיום תחבושות ורטיות עם חמץ בפסח: הדובר מציין שגם בתקופת המשנה והתלמוד התירו לקיים תחבושות ורטיות המכילות חמץ בפסח (לשמור אותן ולא להשתמש בהן עד אחרי הפסח). הסיבה לכך היא שהחמץ בהן מרוח ואינו גוש של חמץ כלעיסת חיטים, וזה נחשב "הפסיד צורת החמץ".

• ציטוט מהמקור: "כאן המקום להעיר שגם בזמן חכמי המשנה והתלמוד התירו לקיים א תחבושות עם אה מריחה של חמץ, לקיים אותם, לא להשתמש בהם אלא לשמור אותם עד אחרי פסח."
• ציטוט מהמקור: "התשובה בכילור בארטיה והספלנית החמץ מרוח עליהם לא גוש של חמץ כמו לעיסת חיתים אלא מרוח עליהם וזה דומה לניירות שדיבקו אותם מלפני פסח ועיסת חמץ שאין איסור לקיים ספרים אשר הניירות שלהם והקריחות שלהם מדובקות בחמץ כי מאחר ועכשיו החמץ הזה הפך להיות דבק אף על פי שהוא לא נפסל מאכילת כלב לפעמים אפילו גם לא נפסל מאכילת אדם כי אפשר לפורר את זה ולשים את זה במים ולהשתמש בזה אבל עכשיו שהוא הפך מזה תחבושת הפך מזה נייר דבק זה נקרא הפסיד צורת החמץ סיבו לא שאננו חמץ אלא הפסיד צורת החמץ שבו והועיל והוא לא אוכל אותו."

1. הגדרת "הפסיד צורת החמץ": חמץ שנועד לדבק, צבע וכדומה, ולא לאכילה, נחשב כ"הפסיד צורת החמץ" ולכן אין איסור "בל יראה ובאל ימצא" לגביו, למרות שהוא חמץ בעצמו.

• ציטוט מהמקור: "אין איסור בל יראה ובאימצא על חמץ שהוא ממש חמץ אבל שהוא לא כבר לא נועד לאכילה אלא נועד לדבק או לצבע או כל כ יוצא בדברים האלה. זה נקרא הפסיד צורת ה חמץ שבו אפילו שהוא חמץ בעצמו."

סיכום:

המקור מבהיר כי על פי ההלכה, כפי שהיא מיושמת בימינו, אין צורך בהכשר מיוחד לפסח עבור משחות, תרסיסים ונוזלים חיצוניים. זאת משום שמרביתם אינם מכילים חמץ, ואם יש בהם חמץ הוא כבר נפסל מאכילת כלב. בנוסף, השימוש בהם הוא חיצוני ואינו דרך הנאה באכילה, ולכן אין בהם איסור הנאה או איסור "בל יראה ובל ימצא". הדובר מבצע הבחנה חשובה בין ההתייחסות ההלכתית לנושא בתקופת המשנה והתלמוד, שהתבססה על שימוש ישיר בחמץ טבעי, לבין המצב כיום. הוא גם מסביר את עקרון "הפסיד צורת החמץ" המאפשר קיום חומרים המכילים חמץ שאינם ראויים לאכילה.