ואמר האם בימינו אנחנו זקוקים ל לצרוך להשתמש במשחות לצורך פצעים חיצוניים בגוף או נוזלים שמורחים על על גבי הגוף מבחינה חיצונית לצורך תרופות האם יש צורך בהכשר מיוחד לפסח או אין צורך בהכשר מיוחד לפסח. שאלתו של השואל נובעת תוצאה מכך שנאמר בהלכה בפרק חמישי מהלכות חמץ ומצע א הלכה כ שלא ילעוס אדם חיטין ויתן על מכתו מפני שהן מחמיצות. כלומר שאסור לאדם ללעוס חיטים ולשים את הלעיסה הזו על גבי הפסע בפסח מפני שהן מחמיצות. וכך גם מרן פסק בשולחן ערוך אור החיים סימן תסו. והתשובה לכך יש הבדל בין ימיהם ובין ימינו. בימינו כל המשחות וכל התרסיסים וכל טיפות אף וכל טיפות אוזניים כל הדברים שהם לצרכים גופניים חיצוניים אין מה לחשוש ואפשר לקחת אותם גם בלי הכשר מיוחד. הם הן משום שלא מעורב בהם חמץ והן עם משום שמעורב בהן חמץ וכבר נפסלו מאכילת כלב ומותר להשתמש בהם. עד כאן התשובה מבחינה מעשית אשר לתובנה ולהבחנה בין ימינו לבין ימי המשנה והתלמוד. שבמי המשנה והתלמוד היו עושים עצמם תחבושות מריחות בצורה מאוד טבעית ולכן הבחינו בין חולה אף על פי שאין בו סכנה לבין חולה לבין אדם שאננו חולה שיש לו פצע ההלכה שקראתי בפניכם שלא ילעוס אדם חטין ויתן על מכתו מדברת על אדם שאיננו חולה שיש לו פצע חיצוני ואסרו ללעוס חטים ולשים על גבי מכתו משום שזה יחמיץ אמור רחמיץ כאן המקום להסביר שמותר לחולה שיש בו סכנה לאכול חמץ כדי להנצל מן הסכנה מותר לחולה שאין בו סכנה להתרפא בחמץ אבל שלא כדרך הנאתו דהיינו שלא על בסיס של אכילה אלא מריחה חיצונית וכך יוצא בזה שלא כדרך הנאתו מותר להנות מן החמץ אבל עדיין יש לנו בעיה והיא איסור בליראה ובלמצא ולכן המצבים שבהם אפשרו במי המשנה והתלמוד להשתמש בלעיסת חיתים על גבי פצעים חיצוניים, התירו אותם רק אם הם של גוי והגוי משאיל אותם ליהודי ולאחר מכן היהודי מחזיר לו הגוי עושה בזה מה שהוא עושה זה עניינו שלו כי אז איננו עובר על ביראה ובא להימצא. אבל לא עצם השימוש וההנאה בזה. כי כאמור מאחר בזה שלא כדרך הנאת החמץ כי זה שימוש חיצוני אז איסור הנאה אין איסור בליראה ובימצא יש אם אכן כאמור מדובר בלעיסת חיתים אז יש איסור בלראו ולימצא והשימוש בו אך ורק אם זה של גוי. אבל כאמור בימינו אין אנו זקוקים לכך כי אין לנו גופו של חמץ שנוכל לומר שהוא עובר בו על בא ליראה ובאימצא. הואיל אוכבר במידה ויש חמץ במשחה כבר נפגם מאכילת כלב ואז איסור הנאה בו. אין כי זה לא דרך הנאתו
איסור קיומו אין כי נפגע מאכילת כלב במידה ויש בו חמץ לכן כאמור בימינו מותר להשתמש במשחות ותרסיסים וטיפות של דברים חיצוניים ואין צורך בהכשר לפסח והנפקמינה היא שאם אדם קנע א משחות כאלה תרסיסים כאלה טיפות כאלה מלפני פסח הוא משתמש בזה כל השנה והוא קנה אותם אינו אינו חייב לא זו בלבד שאיננו חייב לבאר אותם אלא גם כן הוא רשאי להשתמש בהם בגלל שכאמור אין בהם איסור הנאה כי זה לא דרך הנאתם ואין בהם איסור בליר ולמצא כי אם יש בהם חמץ הוא נפסל מאכילת כלב כאן המקום להעיר שגם בזמן חכמי המשנה והתלמוד התירו לקיים א תחבושות עם אה מריחה של חמץ, לקיים אותם, לא להשתמש בהם אלא לשמור אותם עד אחרי פסח. מדוע? אומר רבנו בפרק חמישי מהלכות חמץ פרק רביעי, מהלכות חמץ ומצע. הלכה י וכן הקילור והרטייה והאספלנית והטוריאק שנתן לתוכן חמץ מותר לקיימן בפסח שהרי נפסידה צורת החמץ וכך גם מרן פסק בסימן תמב ולמה מותר לקיים קילור רטייה אספ שיש בהם משחות חמץ. הרי אמרנו לא יתן אדם לא ילעוס אדם חיתים ויתן על מכתו שבאמרנו אם מותר זה רק על ידי גוי אבל בלי בלי גוי לא וכאן אנו רואים שמותר לאדם לקיים כילו רטייה ואספלנית במשך כל הפסח אמנם הוא לא משתמש בזה אבל גונז את זה בבוידים עד לאחר הפסח מה בין זה לבין זה וה תשובה בכילור בארטיה והספלנית החמץ מרוח עליהם לא גוש של חמץ כמו לעיסת חיתים אלא מרוח עליהם וזה דומה לניירות שדיבקו אותם מלפני פסח ועיסת חמץ שאין איסור לקיים ספרים אשר הניירות שלהם והקריחות שלהם מדובקות בחמץ כי מאחר ועכשיו החמץ הזה הפך להיות דבק אף על פי שהוא לא נפסל מאכילת כלב לפעמים אפילו גם לא נפסל מאכילת אדם כי אפשר לפורר את זה ולשים את זה במים ולהשתמש בזה אבל עכשיו שהוא הפך מזה תחבושת הפך מזה נייר דבק זה נקרא הפסיד צורת החמץ סיבו לא שאננו חמץ אלא הפסיד צורת החמץ שבו והועיל והוא לא אוכל אותו. אם היה אוכל זה אסור. הועיל ולא אוכל אותו אלא רק מקיים אותו. אין איסור בל יראה ובאימצא על חמץ שהוא ממש חמץ אבל שהוא לא כבר לא נועד לאכילה אלא נועד לדבק או לצבע או כל כ יוצא בדברים האלה. זה נקרא הפסיד צורת ה חמץ שבו אפילו שהוא חמץ בעצמו ולכן כאמור גם בימי המשנה והתלמוד מותר היה לקיים מלוגמות אספלנית רטייה שמרוחות בחמץ לקיים אותם עד אחרי פסח ולא עוברים על זה על בל יראה ובל ימצא רבי חניב שמ