הבטיח שימכור דירתו במחיר מוסכם אם לא ימצא קונה במחיר גבוה יותר, היש מקום לתביעה על הפרת הבטחה אם מכר לאחר במחיר המוסכם

תקציר מקור: דילמה מוסרית בין משפט למשפט התורה במכירת דירה

המקור עוסק במקרה היפותטי בו ראובן מעוניין לרכוש את דירתו של שמעון. לאחר משא ומתן, שמעון מצהיר כי אם לא ימצא קונה במחיר גבוה יותר עד סוף היום, הוא ימכור את הדירה לראובן במחיר שהציע. בסופו של דבר, שמעון מוכר את הדירה ללוי באותו המחיר שהציע ראובן, בטענה שהופעלו עליו לחצים מצד חברים.

השאלה המרכזית הנדונה במקור היא האם שמעון מחויב בהבטחתו כלפי ראובן. התשובה ניתנת בשני מישורים נפרדים: המשפטי וההלכתי-דתי.

במישור המשפטי:

המקור קובע באופן חד משמעי כי מבחינה משפטית, שמעון אינו מחויב בהבטחתו כלפי ראובן. הסיבה לכך היא שלא נעשה מעשה קניין פורמלי, לא ניתנו דמי קדימה, ולא התקיימו תנאים משפטיים מחייבים ליצירת חוזה. כל שהיה הוא הבטחה בעל פה, אשר אינה בעלת תוקף משפטי מחייב במקרה זה.

המקור מציין: "במובן המשפטי זו הייתה הבטחה. אבל לא מעבר לזה לא עשו מעשה קניין, לא נתנה שום דמי, לא נתנו דמי קדימה, לא שום כלום, אלא הבטחה. ולכן במובן המשפטי כאמור, אין משהו שאפשר לאחוף או לחייב את שמעון."

במישור ההלכתי-דתי:

בניגוד למשפט החילוני, המקור מדגיש כי מבחינה הלכתית-דתית, שמעון כן מחויב בהבטחתו כלפי ראובן. תפיסת העולם ההלכתית רואה בדיבורו של האדם דבר קדוש ובעל תוקף מוסרי. העמידה בדיבור היא ערך מרכזי, והפרת הבטחה נתפסת כחטא מבחינה דתית.

המקור מצטט: "הרי הדבר פשוט מוצא שפתיך תשמור ועשית הן שלך צריך להיות הן ולב שלך צריך להיות לו ואדם שמבטיח לחברו צריך לעמוד על דבריו ולקיים אותם ולכן במובן חתי הדתי עדיין שמעון מחוייב כלפי מעלה כלפי שמיים מכוח התחייבות שלו כי התורה מקדשת את הדיבור לא יחל דברו."

המקור ממשיך ודן במצב היחסים בין לוי לשמעון. אם לוי ושמעון כבר ביצעו מעשה קניין, העסקה ביניהם "משוריינת" ואין אפשרות לבטלה מבחינה משפטית. במצב כזה, הטענה היחידה שנותרת כלפי שמעון היא במישור המוסרי-דתי, בגין הפרת הבטחתו לראובן. המקור מציין כי "אין דעת חכמים נוחה ממנו" של אדם שאינו עומד בדיבורו, דבר שיש לו השלכות חברתיות בקהילה דתית.

לעומת זאת, אם העסקה בין לוי לשמעון טרם הושלמה במעשה קניין, וכל שקיים הוא הבטחה של שמעון ללוי (לאחר שהבטיח קודם לראובן), אזי לראובן יש קדימות כיוון שהבטחתו קדמה להבטחה ללוי. במצב כזה, המקור טוען כי אדם ירא שמיים צריך לבטל את הבטחתו ללוי ולקיים את הבטחתו הראשונה לראובן.

השוואה בין המשפט הכללי למשפט התורה:

המקור מבקר את המשפט הכללי על כך שהוא מתמקד בהיבטים הפורמליים ואינו נותן משקל מספק לערכים מוסריים כמו עמידה בדיבור. לעומת זאת, משפט התורה לא רק מחנך לעמידה בדיבור מגיל צעיר, אלא גם מספק "גיבוי" לכך באמצעות סנקציות חברתיות ודתיות (כגון "אין דעת חכמים נוחה ממנו").

המקור מסכם: "ללמדנו שבאמת בדברים כאלה שהמשפט הכללי לא יכול לעזור הרי במשפט התורה אם מדובר בבני אדם ירא השם שעדיין בכל זאת יראים שמה אולי הקדוש ברוך הוא יתפוס אותם בכך עדיין יש מנגנון יש איזה שהם כלים לגרום לבן אדם להתנהג ביראת שמיים וזה מוסיף למהות של ההגינות בתוך החברה לאמת יד בתוך החברה מה שאין כן משפט כללי חדל עונים בכלל מטפל לא מבעיה שהוא לא חנך את האזרחים חינוך מאוד מאוד מהותי שהתנהגו באמת וצדק אלא גם הוא לא נותן גיבוי לכך במערכת המשפט מה שאין כמשפט התורה א' מאוד מאוד מחנכים את הבני אדם מגיל אפס להתנהג הן שלך הן לו שלך לו לא יחל דברו מוצא צפתח שמור ועשית וכולי לא רק שמחנכים אלא גם נותנים לזה גיבוי כי על ידי זה שהרב אומר שמע אין רוח חכמים נוחם חם אתה לא שומר על על הבטחתך הרפר ש דבר שבחברה היהודית הדתית יודעים פלוני פלוני אין דעת רוח מנוחה ממנו וברגע שיודעים שפלוני אין דעת רוח מנוחה ממנו השדרוג שלו הוא למטה מטה זה לא מעלה מעלה זה קצת מעוט לנו שאנחנו היום כבר לא פועלים בדרך הזו אבל אלוהינו פועלים כך כל מי שאין דעת רוחמ לא מסתכלים כמה הוא תורם מבית הכנסת, כמה הוא יפה, כמה הוא חזק, כמה הוא כמה הוא אין, אלא מסתכלים על איפה מעמדו מול תלמידי חכמים, איך תלמיד חכמים מתייחסים אליו והשדרוג כבר עליי זה וזה זוהי ערובה לחברה הרבה יותר אגונה, יותר אמיתית, יותר ערקית אשרנו שזא י דרכנו רבי חנין גש"

המקור טוען כי קיומו של משפט התורה, עם הדגש על יושרה מוסרית ועמידה בדיבור, תורם ליצירת חברה הוגנת, אמיתית וישרה יותר.