האם יש איסור בצורת השתי וערב (צלב)?

תמצית מקורות בנושא צורת הצלב בהלכה היהודית

מסמך זה מסכם את הנושא של צורת הצלב בהלכה היהודית, כפי שעולה מתוך הטקסט המצורף. המסמך יתמקד בנקודות העיקריות, בדעות השונות ובמסקנות העולות מהדברים, תוך שימוש בציטוטים רלוונטיים מהמקור.

נושא מרכזי:

הטקסט עוסק בשאלה האם חפצים או מבנים בעלי צורה של שתי וערב, הדומים לצלב הנוצרי, אסורים בהחזקה או בשימוש על ידי יהודים. הדיון מתעורר בעקבות מקרה בו אדם קנה חולצת ספורט עם דמוי צלב, וכן תהיות לגבי חלונות בעלי תבנית שתי וערב וסירוג מיטות.

דעות וטיעונים מרכזיים:

1. הבחנה בין שימוש לנוי לשימוש לעבודה זרה: נקודת המוצא המרכזית היא ההבחנה בין צורה שנועדה לנוי או לצורך שימושי, לבין צורה שנועדה לעבודה זרה או שיש חשש שהיא סמל דתי הנערץ על ידי אחרים.

• "כל שהצורה שתי וערב לא נעשתה לצורך עבודה זרה אלא לצורך צורקי או לצורך נוי, לצורך צורקי זה הסירוק של המיתות לצורך נוי כגון חלונות אם יש שמשות צבעוניות והם בנויות בצורה כזו שיש איזה מין שתי וערב ומצד ימין צבע כזה שמשה מצד שמאל צבע כזה מלמטה צבע כזה משמאל בצד כזה הרי כיוון שזה נעשה לנוי אין שום חשש ומותר לכתחילה."

1. מקורות תלמודיים המתירים צורת שתי וערב: המקור מביא דוגמאות מהתלמוד המעידות שצורת שתי וערב כשלעצמה אינה אסורה.

• "אנחנו מוצאים בגמרא שלגבי הכשר הכחל איך מכשירים את הכח מדמו א מחלבו שהרי הוא ספוק חלב אז נאמר שקורעים אותו שתי הערב כדי להוציא ולמרק את החלב שבו וכך רבנו פסק זה משהו תלמודי ו רבנו וגם מרן פסקו בפרק ט מלכות מאכלות אסורות הלכה יב אומר רבנו הכחל אסור מדברי סופרים שאין בשר שנתבשל בחלב שכותה אסור מהתורה כמו שבארנו הכח שקראו ומרקח חלב שבו מותר לפסותו ולאוכלו ואם קרעו שתי וערב ותחו בכותל עד שלא נשאר בו לחלווחית חלב מותר לשלו עם הבשר הנה גמרא מפורשת רבנו שולחן ערוך שקוראים את הכח שתי וערב לכתחילה כדרך איך להוציא את החלב הספוג בתוכו."
• "וגם הוא בהמשך דבריו מביא מקורות כי אכן באמת סלבים שיודעים שהם לנוי שהם מותרים וגם הוא מביא דוגמאות של א לא שייכות לצלב כצלב אלא לצורה של שתי וערב שוודאי ודאי אין בהם איסור כגון המסרג את המיתות שתי הערב וזה כבר נמצא המסרג מיתות שתי וערב גם זה מקור תלמודי לו בגמרא מועד קטן דף י אז הרי הנה יש לנו בנוגע לקח מחת חושתי וערב סירוג מיטות שנאמר בתלמוד מעב קטן שתי בערב שלא נאסר כל שנעשה בדרך של צורך, בדרך של נוי, לא נעסר."

1. דעת הרמ"א והמחמירים: הרמ"א (רבי משה איסרליש) מביא בשם ראשונים אשכנזים דעות מחמירות יותר בנוגע לצורות שהנוצרים משתחווים להן.

• "והיה והרמ מגיע באותו סעיף הגה צורה שמשתחווים לו דינו כדין צלם ואסור בלא ביטול אבל אותם שטולין בצובר לזיכרון לא מקריצלם ומותר כלומר הרמה מביא בשם המרדכי ובשם הרביה אותם שטולין בצווא כוונתו לדמות צלו שתיב הערב טולין אותו בצו אז הוא אומר מאחר והם טונים את זה לזיכרון אין בזה איסור זה לא נועד לצורך אלילי זה נועד לצורך נוי ולכן אין בזה איסור."
• "באהמת הספתי כהן סעיף קטן שם אומר סתם צלבים אסורים כי נעשו ודאי לעבודה לעבודה זרה עד שלא יוכח שהם נעשו לנוי וספקה דאורייתא לחומרה."

1. דעת הרב עובדיה יוסף והרוב הפוסקים: הרב עובדיה יוסף נוקט בגישה מקלה יותר, וטוען שרוב הפוסקים סוברים שצלבים שברור שהם לנוי - כגון מדליות זהב או תכשיטים משובצים - מותרים.

• "אף על פי שזוהי שיטתו של השך לחומרה ספקדורית לחומרה רוב הפוסקים לא התלקדו מסביב לדעה הזו אלא רוב הפוסקים בעצם התייחסו לצלבים מן הסתם שהם לנוי כל עוד לא יוכח ההפך במיוחד ככל שה הצלב ניכר שהוא לנו כגון שהוא מזהב, כגון שיש אבנים טובות עליו, מי עושה בשביל עבודה זרה דברים כאלה? אז דברים כאלה עושים בשביל לענות, בשביל להתפאר, מעין מדליון. במדליון מותר."
• "וכשמלך מכבד מישהו בצלו כמדליה, זה ודאי שזה לנו ומותר. והביא את סבר בתי כהונה שהביא שרבנים יהודים קיבלו צלבים, מתנות אנשי שלטונות, גויים ולא נמנע מרקבל אותם ואפילו לטלוט אותם עליהם. והביא גם כן את הרבי יעקב מאיר, רב ראשי בארץ ישראל שהיה ראשון ציון שקיבל מהנציב העליון והצטלם עם כך ותלה אותו על צברו כיוון שזה היה לנוי ואם כן איפה כל שזה לנוי או מן הסתם לנוי מותר."

1. הנהגה וחינוך: למרות שהדין מתיר במקרים רבים שימוש בצורת שתי וערב לנוי, הטקסט מדגיש את החשיבות של חינוך ושל בחירת בגדים וסמלים המשקפים את הזהות היהודית.

• "אבל מן הראוי? בעזרת השם כשהפחות הציסה הנערותית תדבק בך. בעזרת השם תשתדל. תמיד לקנות בגדים שהיהדות תשתקף מהם ולא אוירה חולינית גית פרחית וכ יוצא בדברים האלה בדרך כזו יש להנחיל דברים ולא בדרך של תקיפה ובמקום בעיקר במקום שלא צודקים כשמנמקים לא נכון ובאים בכביאה אז מפסידים את הקרב בחינוך לגמרי אז לכן צריך לדעת בשום שכל איך להנחיל לבן את העניין הזה."
• "לסיכום נוכל לומר כל שידוע שהוא לנוי או אפילו מן הסתם שהוא לנוי אין בזה שום איסור ולמרות שאין בזה איסור מן הראוי שבתוך החינוך הפנימי שלנו יש להתרחק מן הכאור מן הדומה לו רבי חניג."

1. התחשבות ברגשות: הטקסט מתייחס גם לרגישות הנושא בדיאלוגים בין מנהיגים דתיים, ומציין מקרים בהם צלבים הוסרו כדי למנוע פגיעה ברגשות יהודים.

• "אבל נזכור כ אמור שאם באמת יש צלב שידוע שמשתחווים לו אז זה אסור אבל אם יש צלבים שבמקרה נמצאים כמוצר אומנותי אין לאסור וסיפרו לי משפחת צדוק מירושלים זוהוב אלה שעוסקים ועסקו בענייני זהב שהיה להם פעם ביקוש לצורות מסוימות שבתוכם גם נמצא לימוד של צלב והביאו שאלה את זה למורי ומורי חקר ודרש ראה שכל העניין הזה הוא לנוי והתיר להם כי יש כאלה שמחמירים לפגום בצורה לבטל את הצורה לפגום אותה אבל אם ככה תפסיד את הלקוחות כי הלקוחות לא ירצו משהו פגום וכאמור מורי חקר ודרש וראה שזה עניין של נוי ואומנות ולא עניין אלילי והתיר."

מסקנות:

• מבחינה הלכתית, צורת שתי וערב כשלעצמה אינה אסורה אם היא נועדה לצורך שימושי או לנוי, ולא לעבודה זרה.
• ישנן דעות שונות בפוסקים, כאשר חלקם מחמירים יותר בנוגע לסמלים דתיים של עמים אחרים.
• רוב הפוסקים נוטים להקל במקרים בהם ברור שהצורה נועדה לנוי ולא לפולחן.
• במישור החינוכי וההנהגתי, מומלץ להתרחק ממראית עין ולהעדיף סמלים וביגוד המשקפים את הזהות היהודית.
• יש להתחשב ברגישות הנושא ובנסיבות הספציפיות של כל מקרה.

הטקסט מציג גישה פרגמטית ומאוזנת, המנסה ליישב בין הצורך להימנע מעבודה זרה וסמליה, לבין ההבנה שצורות גיאומטריות מסוימות עשויות לשמש למטרות חולין ולנוי. הדגש על כוונת השימוש וההבחנה בין סמל דתי לחפץ נוי הם מרכזיים בפסיקה ההלכתית בנושא זה.