תערובת חלב כליות (אסור) בתבשיל עדשים עם חלב אליה (מותר) - האם מספיק רוב לביטול האיסור?

הקלטת עוסקת בהשוואה בין פסיקותיו של מרן (רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך) לבין פסיקותיו של הרמב"ם (רבי משה בן מימון), תוך התמקדות במיוחד במקרים בהם מרן מקל יותר מהרמב"ם, ובדוגמה ספציפית מדיני תערובות.

נקודות מרכזיות:

• היחס בין פסיקות מרן לרמב"ם: בדרך כלל, מרן בשולחן ערוך פוסק כרמב"ם, כאשר רוב מכריע של פסיקותיו תואמות את דעת הרמב"ם ("בדרך כלל מרן בשולחן ערוך פוסק כמו הרמב"ם כל עמדו על זה רבים חתון איש שניתן לומר שהרוב המכריע הוא פוסק כמו הרמב"ם אפשר אולי לתת ביטוי לזה באופן חשבוני את לומר אפילו 80% הוא פוסק כמו הרמב"ם").
• חשיבות זיהוי הקלות של מרן: ישנה חשיבות רבה לדעת באילו מקרים מרן מקל יותר מהרמב"ם, במיוחד עבור אלה שהרמב"ם הוא רבם ומורם, כדי שלא יכשלו באיסור לפי הרמב"ם שהוא מותר לפי מרן ("במיוחד יש חשיבות גדולה לדעת היכן הוא הקל יותר מהרמבם כדי שהללו אשר הרמבם הוא רבם ומורם לא יקשלו בדבר איסור עם לפי הרמב"ם אסור או לפי מרן מותר").
• דוגמאות להבדלים גלויים:כיבוי אש בשבת: לפי מרן, זו מלאכה שאינה צריכה לגופה ולכן פטור עליה באיסור דרבנן, מה שמאפשר הקלות רבות. לעומת זאת, הרמב"ם מחייב על כיבוי אפילו שלא לצורך, כמו רבי יהודה, ורואה בכך איסור דאורייתא ("גלוים יותר למשל ביחס לכיבוי אש ביום שבת. לדעת מרן זו מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור עליה באיסור מדרבנן ויש לזה הרבה השלכות להקל. ואילו רבנו אומר אף על פי שהכיבוי שלנו הוא כיבוי שלא לצורך מלאכה אבל חייב עליה כמו רבי יהודה ואז האיסור הוא מן התורה").
• חליטה: הרמב"ם מחמיר יותר בצורך בחליטה לעומת מרן ("וכן העמידה הדבקנית על הצורך בחליטה לפי הרמבם מה שאין כן לפי מרן").
• דיני תערובות - בסיס ההלכה (הרמב"ם ומרן):מין במינו: אם התערבו שני מינים זהים (לדוגמה, שני סוגי שומן), מדין תורה "חד בתרי בטיל" (אם ההיתר כפול מהאיסור - האיסור בטל). חכמים החמירו ודרשו פי שישים ("מדין תורה חד בתרי בטיל אם ההיתר הוא פי שניים לפחות מן האיסור... אלא שחכמים גזרו ואמרו נאחר ואי אפשר לעמוד על הטעם ואין די בדין תורה פי שניים הצריךו פי 60").
• מין בשאינו מינו: אם התערבו שני מינים שונים (לדוגמה, שומן וחלב), מדין תורה הולכים אחר "נותן טעם". אם יש כזית מהאיסור ב"כדי אכילת פרס" בתערובת, האיסור הוא דאורייתא. אם הכמות קטנה יותר, האיסור הוא דרבנן והולכים אחר הטעם שטועם גוי ("אלא שהרמב"ם אומר שמדין תורה אם יש כזית בחדי אכילת פרס... אז הטעם הזה הוא אסור מן התורה, לא מדרבנן... ועד כמה האיסור מדרבנן אומר רבנו עד כדי נתינת טעם בין לכולה בין לחומרה נותנים לגוי לטעום אם הוא אומר שיש טעם שומן אסור").
• מרן בשולחן ערוך (סימן צח, יורה דעה) מסכים באופן עקרוני עם תשתית זו ("באופן עקרוני גם השולחן ערוך מסכים לתשתית הזו כפי שמתבאר בסימן צח ביורדעה בשולחן ערוך").
• נקודת המחלוקת העיקרית - מקרה של תערובת שנשפך ממנה חלק:מין במינו שנשפך: מרן פוסק שאם התערבב מין במינו (חלב כליות אסור וחלב עליה מותר) ונשפך חלק מהתערובת לפני שהעריכו אם יש פי שישים מההיתר, בודקים אם היה ידוע לבעלים שהיה פי שניים מההיתר. אם כן, מאחר ועברו את איסור תורה, הספק בדרבנן (פי שישים) מותר ("אם נשפח חלק מן התערובת עוד לפני שעמדנו הערכנו אם יש פי 60 חלב עליה כנגד חלב כליות ועכשיו כבר אין לנו יכולת לאמוד כי חלב חלק מהתערובת נשפח אומר מרן שואלים אם באמת ידוע היה לבעלים שהיה בעליה פי שניים מחלב הקליות מאחר ועברנו את המסוכה של איסור תורה זה כבר לא אסור מהתורה אלא מדרבנן עכשיו הספק הוא לגבי ה-60 ספק הדרבנן לכולה הוא מותר").
• מין בשאינו מינו שנשפך (רק איסור בתערובת): מרן פוסק שאם נפל מין בשאינו מינו (חלב כליות לתוך עדשים) התבשל ונשפך חלק מהתערובת, והתברר שהיה רק האיסור בתערובת, התערובת אסורה. לא הולכים אחר רוב במקרה של מין בשאינו מינו אלא אחר טעם ("אם מין בשאנו מינו חלב כליות נפל לתוך עדשים לתוך שועית זה נקרא מין בשאנו מנו ונתבשל נתבשל יחד ועכשיו נשפך חלק מהתערובת ונזכרו שהחלב הוא אסור הוא לא מהחלב המותר לא היה שם חלב מותר בתוך התבשיל, רק החלב האסור. אומר מרן אסור. לא אומרים אם היה פי רוב כי מין שאינו מינו לא הולכים אחרי רוב אלא אחרי ניתעם"). הרמב"ם מסכים עם פסיקה זו ("גם להלכה הזו הרמבם מסכים כמה נפשך. אם היה כזית בכדי אכילת פרס חלב כליות בעדשים בשועית זה איסור תורה").
• מקרה מורכב - שני סוגי שומן (אסור ומותר) התערבבו עם מין שלישי (שאינו מינם) ונשפך חלק: מרן מציג חידוש: מתעלמים מהמין השלישי (שאינו מינו) ומתמקדים ביחס בין שני סוגי השומן (שהם מין במינו). אם היה רוב מהשומן המותר, מתירים את כל התערובת, כי הספק לגבי פי שישים הוא דרבנן ולכן מותר. ("אם היה בתשון שני סוגי שומנים... ונשפח חלק מהתערובת ונזכרו שיש בתוך זה חלב כליות מאחרב כליות והשומן שלעדשים זה נקרא מין שאינו מינו היינו צריכים לאסור אבל מרן בא ואומר לו, רואים את שאינו מינו, כאילו אינו, שמים אותו בצד, מתעלמים ממנו ואז תוקפים חזית חלב כליות עם חלב עליה והועיל וחלב עליה הוא מין במינו עם החלב קליות ומדין תורה אחת בדרי בטיל ואם ידוע לנו שהיה רוב חלב אליה גמרנו אפשר להתיר את כל התערובת מאחר ומעל לפי שניים זה רק צפקדרבנן ומהם עדשים מה עם אלה הרי זה מנשאנו מינו רואים אותם כאילו אינם").
• ביקורת על שיטת מרן במקרה המורכב: הלכה זו של מרן ספגה ביקורת רבה מבחינה פנימית ("ההלכה הזאת זכתה לביקורת מהרבה הרבה כיוונים מי שרוצה יוכל לראות בצורה תמציתית בערוך השולחן בסימן צח בסעיף טו בסעיף לו וכל אלה זכתה לביקורת קשה מאוד מבחינת ההיגיון הפנימי שלה").
• דעת הרמב"ם במקרה המורכב: הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות, פרק טו, הלכה כב) אומר שאם התערבו מין במינו ודבר אחר (שאינו מינם), רואים את המין במינו והדבר האחר כגוף אחד ומעריכים את האיסור ביחס אליהם. אם יש פי שישים מההיתר המשותף, מותר, כי אי אפשר לעמוד על הטעם ("רואין את חלב העליה ואת הגריסין כאילו הם גוף אחד ומשערין חלב הקליות בגריזין ובעליה. אם היה אחד מ-60 מותר שהרי היה אפשר לעמוד על הטעם"). הרמב"ם לא מתייחס ישירות למקרה שנשפך חלק מהתערובת.
• מסקנת הדובר (בהסתמך על ערוך השולחן): הרמב"ם לא יסכים עם שיטת מרן להתעלם מהמין השלישי במקרה שנשפך חלק מהתערובת. מאחר ויש איסור דאורייתא אם יש כזית בכדי אכילת פרס של המין האסור, אי אפשר להתיר בספק דרבנן (פי שישים) כאשר יש ספק דאורייתא (כזית בכדי אכילת פרס). לכן, יש להחמיר ("הרמבם יאמר אם אין כזית בכדי אכילת פרס ונלמהתערובת ואיןנו יודעים אם יש 60 מאחר וביתרה יש לנו ספק אם יש 60 זה ספקת דרבנן מותר אבל עד כזית בכדי אכילת פר זה דאורייתא ואי אפשר בספק דאוריתא להקל אלא להחמיר הנה ככן אתם רואים כי יש הלכה שלפי רבנו לאחר העיון המדוקדק איננה תואמת את הכולה של מרן"). ערוך השולחן דוחה את ההיתר של מרן וקובע שאם יש ספק לגבי כזית בכדי אכילת פרס, יש לאסור כספק דאורייתא לחומרה.

בסופו של דבר, ההקלטה מציגה דוגמה מורכבת בדיני תערובות שמדגימה כיצד, לעיתים, לאחר עיון מעמיק, נמצאים הבדלים מהותיים בין פסיקות מרן לרמב"ם, וכיצד פוסקים מאוחרים יותר (כמו ערוך השולחן) חולקים על הכרעותיו של מרן ומעדיפים את דעת הרמב"ם במקרים מסוימים