ובכן אנחנו מוצאים בהלכה ארבעה צריכים להודות חייבים להודות והם יורדי הים לשפרפה אסיר שיצא מבית האסורים והולכי דרכים אולם כשאנחנו מעיינים בתוכן הברכה וכן בדיני הברכה דומה שלא בר בהודיה רגילה אלא בהתוודות. יש להודות מלשון תודה ויש להודות ללשון להתוודות. להודות לשם על כך שחליל חלילה לא היינו בסדר. למרות הכל השם גמל לנו טוב במקום חס וחלילה הגמור רה. ואנחנו מטעים בעניין הזה של ארבעה צריכים להודות שהוא צריך להודות דווקא בפני 10ה מישראל ושניים מהם תלמידי חכמים והוא צריך לומר הגומל לחייבים טובות שגמרא אני כזו כלומר בעצם הוא מכניס את עצמו בכלל לחייבים גומר לחייבים טובות זה כבר וידוי זאת לא רק הודעה במובן הרגיל של העניין זה כבר וידוי ודווקא לפני 10ה מישראל אין אדם יכול לברך ברכת הגומל לפני אחות מעשרה אלא לפני עשרה מישראל ושניים מהם דחמים וכאמור הלשון הוא חייבים הגומל החייבים ולכן נחלקו הפוסקים מה דינו של ילד קטן שניצל נניח היה חולה מרח האם גם הוא צריך לברך הגומל? נכון שאין הוא חייב במצוות, אבל סוף סוף מטעם חינוך. הרי אנחנו מחנכים את ילדינו עוד לפני גיל 13 להח צלים תעבשיטית עולם לברך את הברכות. אז לכאורה מדוע לא לתת לו לברך את ברכת הגומל ולומתעמינוך והיו הפוסקים שישיבו משום שזה לא מתאים לקרוא לו חייו כי עדיין איננו ברחונשים לא בבית דין דלמטה ולא בית דין דלמעלה כן הברכה הזו איננה הולמת אותו ואם תנצה לומר שאביו יברך שאביו יברך אני חניחה לאלה שאומרים שהילדים הקטנים נע בגין אבותיהם כמו רבנו אבל הללו אשר נוהגים בגיל הבר מצראה לומר ברוך שתר מעונשו של זה שהאבא הוא המברך ברוך שטרמני מעונשו של זה לפי שיטתם האבא בעצם סובל מהעבירות של הילד הקטן ולא הפוך אז אם כן לא שייך לבוא כלומר שאבא יברך לפי שיטה זו שהאבא יברך הגומל. לכן נראים הדברים שבאמת הברכה הזו מתקנה למישהוא ברחיו, למי שבאמת הוא ראוי להתחייב. ועדיין אנחנו שואלים את עצמנו למה בפני עשרה מישראל ולמה שניים מהם תלמידי חכמים? והתשובה לכך אין כבר כאן על אדם שיודע שהוא חטא ונחנש בחולי חטא ונחנש בצוהר חטא ועבר את הים תוך תיקונים או הלך בדרכים תוך תיקונים אין אנו יודעים על חטא מוגדר אלא שניים שהם תלמיד חסמים יושבים ושומעים ושואלים והם ביחד איתו מצייעים לו לחשוב לפשפש מעשיו שמה אולי דבר זה גרם לו ליקון שמה דבר זה גרם לו ליקון בכל כזה בזה אז טוב לעניין חולים ולעניין בית אסורים באמת אלו הם במקר הזמן הקשים והרעים אשר מגיעים לאדם ואסרי האדם שאיננו מקריף כלפי בוראו, הוא מקבל את היצורים באהבה. דהיינו שהוא מפשפש במעשיו ומנסה לראות שם החטאיו גרמו לו על דרך שיעקב אומר אף על יעקב אבינו אמר אף על פי שהשם כבר הצליח לי שמה יגרום אחר. אשרי אדם שהוא אוהב את המקום אוהב את הקדוש ברוך הוא שהוא כל הזמן מפשפש מעשיו אולי מעשיו גרמו לו שחלה אולי עכשיו גרמו לו מהבית האסורים אבל מה לנו ליורדי הים? מה לנו לאורכי דרכים? הרי כל אדם הוא בבחינת אורכי דרכים כל אדם הוא בבחינת יורדי הים אז וכי אסור ללכת בדרכים וכי אסור לרדת את הימים אז לא שייך לומר שצריך האדם לפשפש במעשר כשהוא נהג בטבע של עולם והוא הולך לפרנסתו הולך בדרכים הולך ב לימין אלא לך שנדקדק את הטב נראה שאבותינו בתימן לא נהגו שהאנשים מברכות את ברכת הגומל כלל ועיקר בוודאי ודאי לא על חולי גם לא על חולי והדבר קנוע הנה יש מעדות ישראל ששמרו על הצמיעות וגרמו לכך שהאישה תברך ברכת הגומל או בעזרת נשים או עשו סעודה בבית ואז היא עמדה מן הצדברה מדוע אבותינו בתימן כלל אוכלל לא נעבו שיש מברך את הגומל והמעיין היטב היטב לפי השיטה הזו שאנחנו בונים אותה להבין שברכת ההודעה היא איננה רק הודעה רגילה אלא אז זה התוודות למיל שהוא בגדר חייב והוא כל הזמן אמצע בעינו של הקדוש ברוך הוא בבחינת הקדוש ברוך הוא משקיף עליו ומדקדק עליו חוט הצערה מי הוא זה באיזה הוא שעד כדי כך הוא כל הזמן נמצא באין בעינו של הקדוש ברוך הוא ומדקדק עליו כחו הצערה אומר הגבר והאיש אשר חייב בלימוד תורה ואין לימוד תורה מצוי ביורי ימים ואין לימוד תורה מצויחי דרכים כלומר אפשר ללכת בדרכים אפשר לרדת ימים אבל בני אדם אשר כל הזמן נמצאים בדרכים זה לשם פתם וזה דבר ראוי יורדים ימים לשם פתם אף אחד לא אומר שאין זה דבר ראוי זה דבר ראוי אבל טוב טוב צריך האדם לחשוב טוב טוב ומדקדק עד כמה באמת היה מעולה היה נעלם להסיק מתורתו ולהגיע למצב כזה שהוא שקוע בפרנסתו. אז דרך מה שסיפרו לנו החכמים על רבי יוחנן ועל חברו איך קראו תורן של הסינה שכחתי את שמו את הכינוי שלו את חברו א אז הם מתחמנים עצומים