כלומר אה אם יש לנו בצק אזי אסור לקלוט אותו בשמן כיוון שחוששים שמה בינתיים הבצק יספיק מיץ אבל מבשלים את הפת ואת הקמח הקלוי. כלומר, אם יש לנו כבר פת, אחרי שהבצק כבר נעינו חמץ, אין חשש לבשלו והוא לא יחמיץ לעולם. ולא עוד, אלא גם קמח כלי. לא שכבר נאפה, אלא רק נקל. מותר לבשל אותו ואין חשש שהוא יחמיץ כי אחר שהוא נקלק כבר לא יחמיץ לעולם. ואם הרטיח המים הרבה ואחר כך השליך לתוכן הקמח, הרי זה מותר מפני שהוא מתבשל מיד קודם שיחמיץ. כלומר, שאם הוא הרח את המים ושם קמח לא בצק אל הקמח בתוך המים הרותחים. כך יוצא שהמים הרותחים חלטו את הקמח, נתנו לו מכת חום. באופן כזה שהוא לא יכול להספיק להחמיץ האם זה מותר או אסור. אז נאמר, "ואם הרח המים הרבה ואחר כך השליך לתוכן הקמח, הרי זה מותר מפני שהוא מתבשל מיד קודם שיחמיץ. במילים אחרות יוצא שכמו שאנחנו חולטים את הבשר לאחר מליחתו ואז אנו אומרים שמכת החום מונעת ממנו מלהוציא עוד דם כי הוא נחלט. כך גם קמח אם חולטים אותו במים רותחים הוא מקבל מכה. חום והוא מתבשל לפני שהוא מחמיד ומבחינת הדין מותר אוכבור נוהרוגו בשנעור ובספוריו ובכל המערוב לעסור דוורזה גזרו שמיריח המים יופה יופה