מהו שיעור המקסימלי לחמץ בתערובת שאינו מחייב ביעורו?

נעסוק בהלכות חמץ בפסח, בדגש על דין תערובת חמץ וההבדלים בין גישות שונות בנוגע לאיסור "בל יראה ובל ימצא" (איסור ראיית והמצאות חמץ ברשות) לעומת איסור אכילת חמץ. הדובר מציג הבדלים בין פסיקת הרמב"ם (רבנו) לבין פסיקת השולחן ערוך (מרן), כפי שמובאת בביאור המשנה ברורה, וכן את השלכות ההבדלים הללו על מנהג מכירת חמץ ועל התנהלות בני עדות שונות, בעיקר תימנים, אשכנזים וספרדים.

נקודות מרכזיות:

• חומרת איסור חמץ: הדובר פותח בהדגשת ייחודיותו של איסור חמץ, "מיוחד הוא אימץ שיש בו איסור על אכילתו והאוכל כזית חמץ בחדה אכילת פרס חייב כרת". הוא מציין שהתורה חידשה דין מיוחד לגבי תערובת חמץ.
• הבדל בין איסור אכילה לאיסור קיום (בל יראה ובל ימצא): הדובר מסביר כי החומרה של איסור חמץ עצמו היא בכרת על אכילה בכדי אכילת פרס, אך לגבי תערובת, החידוש הוא שהיא יורדת מדרגת כרת לדרגת לאו בלבד.
• פסיקת הרמב"ם: לפי הרמב"ם, "אין חייבים כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ אבל עירוב חמץ כגון קותח הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להן מדברים שהחמץ מעורב בהן אם החלן בפסח לוקה ואין בו כרץ". כלומר, אכילת כזית חמץ בתוך תערובת בכדי אכילת שלוש ביצים אסורה מהתורה בלבד (לאו), אך אם אוכל פחות מכזית בכדי אכילת פרס, האיסור הוא מדרבנן (מקבל מכת מרדות ולא לוקה).
• פסיקת השולחן ערוך והמשנה ברורה: הדובר מצטט את השולחן ערוך (אורח חיים, סימן תמ"ב, סעיף א') האוסר קיום תערובת חמץ בשום אופן ("תערוב את חמץ עוברים עליו בשום בל יראה ובמצא כגון המוריס וקותח הבבלי ושחר המדי וכולי"). המשנה ברורה (סעיף קטן א') מבאר כי "לעניין הלו דיראה ובלימצא... אפילו אין בו בכדי אכילת פרס", כלומר, אסור לקיים תערובת חמץ גם אם אין בה כמות משמעותית של חמץ. המשנה ברורה מוסיף שיש הסוברים שמותר לקיים תערובת אם אין בה כזית בכדי אכילת פרס.
• דין "כזית בכדי אכילת פרס": הדובר מסביר כי החומרה של איסור אכילה מהתורה בתערובת היא כאשר אוכלים כזית חמץ בתוך זמן של "כדי אכילת פרס" בתוך התערובת.
• הבדלים בדין קיום תערובת: לפי הרמב"ם, אם יש פחות מכזית חמץ בכדי אכילת פרס בתערובת, איסור האכילה הוא מדרבנן, ולכן "מותר לקיים תערובות של חמץ שהם פחות מכזית וכדי אכילת פרס להצניע אותם עד אחרי פסח אין חייבים בבאורם". לעומת זאת, לפי השולחן ערוך והמשנה ברורה, אסור לקיים תערובת חמץ כל עוד אין בה פי שישים חלקים של היתר כנגד החמץ (בדומה לדיני תערובות באיסורי אכילה אחרים).
• התפתחות מנהג מכירת חמץ: ההבדלים בין הפסיקות הללו הובילו להתפתחות מנהג מכירת חמץ אצל האשכנזים והספרדים, שנהגו למכור את החמץ שלהם לגוי כדי שלא לעבור על איסור "בל יראה ובל ימצא". אצל התימנים, לעומת זאת, מנהג זה לא התפתח מכיוון שלשיטתם מותר להצניע תערובות חמץ בכמות קטנה.
• ביקורת על אופן מכירת החמץ: הדובר מציין ביקורת על מכירת חמץ פורמלית שבה הגוי אינו יודע פרטים על החמץ שנמכר לו ואין לו גישה אליו. יש הסוברים שמכירה כזו אינה תקפה אלא אם כן הגוי מקבל מידע על מקום החמץ ומפתחות.
• השלכות מעשיות לימינו: לאור פסיקת הרמב"ם, הדובר מסיק כי בני עדות המקבלים את פסיקתו רשאים להצניע שימורים שאינם כשרים לפסח, שבהם סביר להניח שיש תערובת חמץ בפחות מכזית בכדי אכילת פרס, מבלי להיזקק למכירה פורמלית. עם זאת, יש להיזהר ממוצרים שבהם סביר להניח שיש כזית חמץ בכדי אכילת פרס, כמו דג טחון עם בצק או נקניקים מסוימים, שאותם אסור לקיים. כמו כן, מוצרים שאין ספק שיש בהם חמץ בכמות משמעותית, כמו מרק עוף אוסם, אסורים בקיום לחלוטין.

ציטוטים מרכזיים:

• "מיוחד הוא אימץ שיש בו איסור על אכילתו והאוכל כזית חמץ בחדה אכילת פרס חייב כרת"
• "אין חייבים כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ אבל עירוב חמץ כגון קותח הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להן מדברים שהחמץ מעורב בהן אם החלן בפסח לוקה ואין בו כרץ" (דברי רבנו)
• "תערוב את חמץ עוברים עליו בשום בל יראה ובמצא כגון המוריס וקותח הבבלי ושחר המדי וכולי" (שולחן ערוך)
• "לעניין הלו דיראה ובלימצא... אפילו אין בו בכדי אכילת פרס" (משנה ברורה)
• "מותר לקיים תערובות של חמץ שהם פחות מכזית וכדי אכילת פרס להצניע אותם עד אחרי פסח אין חייבים בבאורם" (פרשנות דברי רבנו)

לסיכום, קטע השמע מציג דיון הלכתי מעמיק בנוגע לדיני חמץ בפסח, תוך התמקדות בהבדלים שבין איסור אכילה לאיסור קיום, בין פסיקות שונות של פוסקים, והשלכות מעשיות על מנהגים שונים ועל התנהלות יומיומית בפסח